פשיזם או אפרטהייד?
במהלכה של שיחה וירטואלית על אודות המשטר בישראל, כך כתב לי ידידי: "אני מתקשה לקבוע מה שלילי יותר מבחינה מוסרית: משטר פשיסטי או משטר אפרטהייד? למיטב הבנתי, משטר פשיסטי מעלה קבוצת אוכלוסייה אחת מעל לכל יתר הקבוצות, ואילו משטר אפרטהייד מוריד קבוצה אחת מתחת לכל האחרות." ובכן, גם אני אינני יודע איזו רעה גרועה יותר, מפני שאין אני משווה בין תופעות שליליות לצורך הכרעה מוסרית מופשטת, אלא מנסה להבינן לצורך מאבק בהן. בשאלתו של ידידי מובלעת ההנחה ששתי התופעות עשויות להלום את אפיונה של מדינת ישראל. ואכן שתיהן מוזכרות פעמים רבות במחוזותינו בהקשרים תקשורתיים שונים. כאן אבקש להטיל ספק בקיומן המשותף בישראל. מי מהן דרה עִמנו?
התובנה האפשרית שישראל היא מדינת אפרטהייד נובעת מכך שחוקי המדינה הבסיסיים מבחינים בין יהודי ללא-יהודי, כשם שחוקי היסוד של דרום אפריקה הבחינו בין לבן למי שאינו לבן. בישראל החלה החקיקה בנושאי הליבה מיד לאחר קבלתה לאו"ם והחתימה על הסכמי שביתת הנשק עם מדינות ערב השכנות: חוק נכסי נפקדים (1950); חוק השבות (1950); חוק מעמד ההסתדרות הציונית העולמית / הסוכנות היהודית לארץ ישראל (1952); חוק הקרן הקיימת לישראל (1953); האמנות בין ממשלת ישראל לבין ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית (1954); חוק יסוד מקרקעי ישראל (1960); חוק מקרקעי ישראל (1960); חוק מנהל מקרקעי ישראל (1960); אמנה בין ממשלת ישראל לבין קק"ל (1961); חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים) (1967); ועוד. חוקים אלה יוצרים אבחנה ברורה בין יהודים לבין לא-יהודים. ההשלכות האכזריות של חקיקת האפרטהייד על אוכלוסיית הילידים היו קשות יותר בישראל בהשוואה למקבילותיהן בדרום אפריקה. בעוד שבאפרטהייד של דרום אפריקה 87% מכלל המקרקעין הכפופים לריבונות המדינה יועדו לפי החוק ל"לבנים בלבד", במדינת ישראל 93% מכלל המקרקעין הכפופים לריבונות המדינה בגבולות שביתת הנשק של 1949 ("הקו הירוק") מיועדים לפי החוק ל"יהודים בלבד". בהקשר זה יש לציין שהישובים הכפריים שהקימה מדינת ישראל במשך קרוב לשבעים שנות קיומה (הקיבוצים, המושבים הישובים הקהילתיים) מתאפיינים בוועדות קבלה, המיישמות סלקציה בקבלת המועמדים. סלקציה זו מיועדת בראש ובראשונה למנוע ממשפחות ערביות לרכוש בתים ומגרשים בישוב. מחוקקי האפרטהייד הדרום האפריקאי לא הסתפקו בגזל הקרקעות ואוצרות הטבע מן האוכלוסייה הילידית; הם הגדילו עשות וחוקקו חוקי הפרדה גזעית, המכונים "אפרטהייד קטנוני" (Petty apartheid): שירותים נפרדים, תורים נפרדים וכו'. שלא כמקביליהם בדרום אפריקה, המחוקקים הישראליים הסתפקו בחוקים המבדילים בין יהודים לבין ערבים בנושאי הליבה של ההתנחלות הציונית: אזרחות, קרקעות, אדמות ומים – כל אלה נשמרו ליהודים בלבד. הימנעותו של המחוקק הישראלי מחקיקת חוקי "אפרטהייד קטנוני" הקנתה לישראל יתרון ניכר: מאז הקמתה הצליחה ישראל לטשטש את מיתוגה העולמי כמדינת אפרטהייד ולשווק את השקר הגדול של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". לפי הניתוח שלעיל, הרי שהכיבוש של 1967 – כלומר השתלטותה של ישראל על הגולן, הגדה המערבית ורצועת עזה – לא היה יריית פתיחה לאפרטהייד חדש בשטחים הכבושים, אלא התרחבותו האכזריות והמוגברת של אפרטהייד שָׁריר וקיים אל תוך השטחים הללו. מאחר שהחברה הפלסטינית בשטחים החדשים לא התפרקה כמו אוכלוסיית הילידים ב-1948 אלא החלה בהתנגדות מיידית, אמצעי הדיכוי הישראליים נעשו ברוטאליים יותר ויותר. הקמתן של שתי מערכות משפטיות בשטחי 67', האחת ליהודים והאחרת לילידים, הייתה שלב נוסף בסולם האפרטהייד המובנה במדינת היהודים מראשיתה. ומה בנוגע לפשיזם? הניסיון ההיסטורי מלמד שפשיזם נוצר כאשר משטר בורגני-קפיטליסטי אינו יכול להמשיך ולהחזיק בשלטון באמצעות פרלמנט דמוקרטי, בשל התגברות כוחו המאיימת של מעמד הפועלים. במצב זה פורצים אל הזירה הפוליטית כוחות אנטי דמוקרטיים ואנטי פועליים, הקיימים בכל מדינה, מסתערים על מעמד הפועלים, מוחקים את הישגיו, מחריבים את ארגוניו, מבטלים את מפלגותיו, אוסרים את מנהיגיו ולעתים אף רוצחים אותם. ההשתלטות על מנגנון המדינה מאפשרת לשוק הקפיטליסטי לחזור ולפעול, ובהמשך הדרך משטר הקניין הפרטי מתחזק וזכויות האזרח מוחלפות בנאמנות למולדת. רוברט פקסטון, שספרו "האנטומיה של הפשיזם" הקנה לו מעמד של מומחה בעניין, מתנגד לקביעה זו של אופי הפשיזם בשל עוינותו לניתוח המעמדי; אך הוא מודה שבכל המקרים של השתלטות הפשיזם חוזר הסצנריו של דיכויו הרצחני של מעמד הפועלים. אין צורך במאמץ מיוחד כדי להסיק שמעמד הפועלים הישראלי אינו מאיים על שיטת הקפיטליזם החזירי בישראל: ארגוניו חלשים, הישגיו אפסיים ורובו המכריע אינו מאורגן ואף אינו מצליח לחיות בכבוד מעבודתו. אמנם מעמד הפועלים נתון בהתגוננות מתמדת מפני מתקפה רבת שנים של סחטנות והפרטה, אך כל ארגוניו אינם מאתגרים את שלטון המעבידים ואת ממשלתם. האיגוד המקצועי הדמוקרטי העצמאי היחיד בישראל, "כוח לעובדים", קטן מכדי לאיים על הסדר החברתי; ואילו תחליף האיגוד המקצועי הגדול בישראל, ההסתדרות, משמש אחד מעמודי התווך של השלטון הישראלי ופועל כמו קורפורציה יותר מאשר איגוד מקצועי. ההסתדרות היא שותפה מלאה להפרטה, לפיצול מעמד הפועלים וליצירת חיל מילואים של התעשייה, הלוחץ את המשכורות אל התחתית. מה מביא אפוא את השמאל הציוני לקבוע שאנו מצויים בעיצומה של השתלטות פשיסטית על המדינה "היהודית והדמוקרטית", ושאם נפסיק כביכול את הכיבוש, נקים בנטוסטאן, ונקרא לו מדינה, ובו יחיו הפלסטינים וינהלו את שרידי חייהם, נוכל לחזור ולחיות במדינה דמוקרטית כמו זאת שלכאורה התקיימה בעבר? רק אשליה עצמית, עצלות אינטלקטואלית ופחדנות של בעלי זכויות יתר. שהרי אם תחת כנפי הפשיזם אנו חוסים, אין כל צורך להתמודד עם האוקסימורון של מדינה יהודית ודמוקרטית ועם מציאותה של מושבת אפרטהייד. אפשר גם להתעלם מהעובדה שבתשע-עשרה שנות קיומה של "ישראל הקטנה והטובה", מהקמתה ועד 1967, הייתה זו מסגרת אפרטהייד שחוקיה הבדילו בין יהודי ללא-יהודי, מסגרת אפרטהייד אשר הפקיעה מן האזרחים הערבים את ארצם לטובת לאום אחר, למרות שהם נולדו בה. מסתבר שלא ניתוח המציאות הוא הבסיס לעמדות הפוליטיות אלא ההיפך: התכניות הפוליטיות יוצרות את ההסבר המעוות של המציאות. פרופ' זאב שטרנהל הוא הדמות הציבורית הבולטת ביותר מבין הסוברים שאת סכנת הרס הדמוקרטיה והצלת קיומה של "מדינה יהודית דמוקרטית" ניתן להשיג באמצעות פינוי ההתנחלויות והקמת מדינה פלסטינית. בראיון שנתן לגידי וייץ באוגוסט 2014 אומר האיש שהתמחה בחקר הפשיזם: "זאת היום המדינה הקולוניאלית האחרונה בעולם המערבי. כמה זמן זה ימשך? אלמלא זיכרונות השואה, אלמלא החשש של האשמה באנטישמיות, הרי כבר מזמן באירופה ההתנחלות הייתה מוחרמת." אכן, כל מילה בסלע. ומדוע תומך שטרנהל ברעיון שתי המדינות? "כדי למנוע שתהיה פה מדינה אחת, כי במדינה אחת, יהיה משטר של אפרטהייד. הרי אף אחד לא משתעשע ברעיון שיהיה כאן שוויון אזרחי בין שכם לתל אביב, בין ג'נין לחיפה, וכולם יצביעו בבחירות (...) זו תהיה מדינת אפרטהייד שבה אנחנו נשלוט בערבים בלי הממד הזה של הארעיות שעדיין נדבק בשטחים, למרות שכל מי שאני מדבר איתו ומי שעיניו בראשו מבין שהארעיות כבר חלפה מזמן, ושהמצב בגדה המערבית הוא מצב של אפרטהייד." שטרנהל צודק בקביעתו שישראל היא המדינה הקולוניאלית היחידה בעולם הקיימת בחסדי המערב. הוא חושש ממדינה אחת, מדינה יהודית שתהיה למדינת אפרטהייד, אך מתוך חרדותיו הוא מתאר בבהירות את ישראל הנוכחית. תמיכתו ברעיון ההפרדה של "שתי מדינות לשני עמים" נובע לא רק מפחדיו אלא גם מהתנגדותו לרעיון של מדינה חילונית ודמוקרטית בכל שטח הארץ, שוויון מלא של היהודים והערבים במסגרת הזאת, החזרת הפליטים ואזרחות שוויונית אחת. למרות היותו אחד האינטלקטואלים היחידים הנלחמים במה שמדינתם מעוללת לבני האומה הראשונית (הילידים), עמדתו הציונית מגבילה את יכולתו להבין שאת המדינה היהודית יש להחליף. מדינה יהודית – כמו מדינה נוצרית בגרסת העבר האירופית או כמו מדינה מוסלמית – חייבת לחלק את נתיניה למגזרים בעלי זכויות יתר ולמגזרים מופחתי זכויות ואף נעדרי זכויות. רק מדינה חילונית-דמוקרטית תוכל להתיר את הקשר הגורדי שקשרה הציונות בין הלאום שהתהווה בקולוניה לבין הדת היהודית.
אלי אמינוב יולי 2016