האם היה היטלר ציוני?
כאשר גייס נתניהו באוקטובר אשתקד את אדולף היטלר כדי להטיל על המופתי הירושלמי חג' אמין ועל הפלסטינים את האחריות לשואה ולהשמדת יהודי אירופה, הוא גם קבע שהפיהרר רצה בתחילת שלטונו רק לגרש את היהודים והמופתי הוא ששיכנע אותו להשמידם. הריהביליטציה שעשה לו נתניהו אולי לא הפכה את היטלר לציוני אבל העניקה לו לפחות מעמד של פרו ציוני, כמו אנטישמים רבים אחרים. נתניהו אמנם לא הצליח לקשור את המאבק הפלסטיני לשואה, אך הגל החוזר של דבריו עורר גל טיהורים של מבקרי הציונות במפלגת הלייבור הבריטית בתואנה של אנטישמיות. "אנטישמיות" היא כינוי גנאי שהדביקה התנועה הציונית לאלה המתנגדים לה או למה שהיא מעוללת לפלסטינים. אבל הניסיון ההסטורי מוכיח שציונות ואנטישמיות הן תאומות סיאמיות. האנטישמיות כיום מתבטאת קודם כל בשנאת המוסלמים - רובם המכריע ערבים - באירופה, ומבחינה זו ישראל היא ללא ספק המדינה האנטישמית ביותר בעולם. לצד גילויי ההתנגדות למדיניות ישראל כלפי הפלסטינים מרימה ראש גם האנטישמיות הוותיקה יותר, שהתמקדה בשנאת יהודים. היא ניזונה הן מהתעמולה הישראלית הקושרת את יהודי העולם אליה ומן העובדה שיותר ויותר אנשים בעולם מבינים שישראל היא מדינת אפרטהייד, הבנויה על טיהור אתני מתמשך ועל שלילת זכויות אדם ואזרח מנתיניה הלא יהודים. בבניית האינטרס המשותף של האנטישמים והציונים החל כבר חוזה הציונות תיאודור הרצל. מערכת הקשרים והשתדלנות שלו כללה לא רק את הרודן הסולטן התורכי הרצחני ואת הקיסר הגרמני שואף הכיבושים אלא גם את השלטון הצארי האנטישמי - הנסיך הגדול ולדימיר, הרוזן ויטה ופליבה, ראש המשטרה הצארית ויוזם פוגרום קישיניוב. מפליבה השיג הרצל ב-1903 מסמך שבו נכתב: "אם הציונות משמעה להקים מדינה עצמאית בפלסטינה ולקדם הגירה מרוסיה של נתיניה היהודים, הרי היא יכולה לקחת בחשבון את תמיכתה המוסרית והחומרית של הממשלה הרוסית (הרצל - ש. אבינרי עמ' 197). מצידו התחייב הרצל לדאוג שהיהודים בעולם לא יתקפו את רוסיה בשל הפוגרום שבוצע בידי אנשיו של פליבה. אכן דיפלומטיה ציונית במיטבה. את חוסר יכלתה של הציונות להתקיים ללא אנטישמיות חזה כבר אחד העם בביקורתו על הרצל "הקונגרס ויוצרו" משנת 1897: "מתוך המחברת אנו למדים, כי נשמת כל התנועה (הציונית) עדיין היא גם עתה רק האנטיסמיטיסמוס בלבד, כי עדיין צריכה היא ל"השפעה" תמידית מצד יולדה זה, כתינוק שצריך לאימו..." במילים פשוטות - בלי אנטישמיות אין ציונות. הדיפלומטיה הציונית התבטאה גם ביחסים בין הציונות לגרמניה הנאצית. שאול פרידלנדר מספר בספרו "גרמניה הנאצית והיהודים" על תזכיר ששלחו מנהיגי ההסתדרות הציונית בגרמניה אל היטלר ביוני 1933, שעליו כתב אחד מחוקרי הרייך השלישי: "נדמה שהתזכיר מגלה מידה של אהדה לעקרונות הפולקיסטים של משטרו של היטלר, וטוען שהציונות תואמת את העקרונות האלה". עוד כותב פרידלנדר בעמ' 83 בספרו: "תגובותיהם הראשונות של כמה מנהיגם ציונים על המצב החדש בגרמניה לא היו שליליות. שררה תקווה שהמדיניות הנאצית של קידום הגירה יהודית מגרמניה, תפתח הזדמנויות גדולות ליישוב". מצד שני חששו הציונים גם מעודף מהגרים, כפי שהכריז ארתור רופין בקונגרס הציוני בפראג ב-1933: "כדי שלא תציף העליה כלַבָּה את היישוב הקיים בארץ". כידוע הפרו הציונים בגלוי את החרם היהודי על גרמניה באמצעות הסכם 'ההעברה' וקנו סחורות גרמניות בכסף של יהודים גרמנים. את שיאה של הזדהות מזעזעת עם התפישה הנאצית על עניין טוהר הגזע, ניתן למצוא בספר משנת 1934 של הרב יואכים פרינץ, ממראשי הציונים בגרמניה שהוציא בשנת . בספר, תחת הכותרת Wir Juden (אנו היהודים) הביע פרינץ שביעות רצון מן "המהפכה הגרמנית" אשר חיסלה את הליברליזם: "הצורה היחידה של חיים פוליטיים שסייעה להתבוללות ייהודית, טבעה וונעלמה", חגג ד"ר פרינץ, שראה בחוקי הגזע הנאציים את "מילוי שאיפתנו (!)" והמשיך:"אנו מעוניינים שאת מקומה של ההתבוללות יתפוס חוק חדש: הצהרת השתייכות אל העם היהודי ואל הגזע היהודי. מדינה הנבנית על בסיס טוהר האומה והגזע, יכולה להיות מכובדת רק על ידי יהודי המצהיר על שייכותו לבני מינו". החנופה הגסה להיטלר לא הפריעה לאותו יודונאצי להפוך בשלב מאוחר יותר לאזרח אמריקני ולסגן יושב ראש הקונגרס היהודי העולמי, וגם לידיד קרוב של גולדה מאיר, כשהיתה ראש ממשלת ישראל. שאול פרידלנדר מזכיר בספרו גם את המשבר שהתעורר בכנס בנקאים יהודים בלונדון בנובמבר 1935, בין ציונים ולא ציונים בעניין הצלת יהודים מגרמניה. חיים ויצמן התנגד בחריפות לתכניתו של מקס ורבורג להשתמש בכספי יהודי גרמניה כדי לממן הגירת יהודים לארצות אחרות מלבד א"י (שם עמ' 199). עד פרוץ מלחמת העולם נמשך ללא פשרות הסכסוך בין ההנהגה הציונית שהתנגדה בכל תוקף לעמדת הג'וינט האמריקני, שיש להציל יהודים לכל מקום שאפשר. ( עמדת הציונים היתה: לפלסטינה או לגהינום). טענת ה"אנטישמיות" היא כיום הדלק המניע את התנועה הציונית וכמו כן יסוד מרכזי ואיתן באסטרטגיית ההפחדה הישראלית, לצרכי פנים וחוץ גם יחד, יסוד המתוחזק על ידי מערכת תעמולתית אדירה. התעמולה מושתתת על ההנחה הציונית השערורייתית, שמדינת ישראל מייצגת את כל יהודי העולם מבחינה פוליטית ומוסרית, גם אם אין הם חפצים בכך. תעמולה זו מיועדת לשתי מטרות עיקריות: להפוך את היהודים בכל העולם למגן חי של המדיניות הציונית, מגן שתפקידו להסתיר מעיני העולם את פשעי ישראל; ולערער את ביטחונם העצמי של יהודים כדי לאלצם להגר לישראל. הציונות הרי התיימרה לפתור את "השאלה היהודית" ולהקים בפלסטין ההיסטורית "ארץ מקלט" ליהודים אלא שהנוסחה התהפכה: "המקלט" שהפך לגטו המסוכן ביותר ליהודים, זקוק היום למהגרים יהודים חדשים, הן כדי לשמור על עליונות דמוגרפית והן כבשר תותחים לצבא הישראלי. יהודי העולם, שאינם מעוניינים להיות מנוצלים בידי הציונות ואינם זקוקים לה, נעשים בעל כורחם בני ערובה של ישראל ואף קרבנות אפשריים של מעשיה. לכאורה מנסות ישראל והתנועה הציונית להלחם באנטישמיות וזועקות לשיתוף פעולה עולמי נגדה, אך לאמיתו של דבר מאבק כזה סותר את האינטרסים האמיתיים של הציונות, בעיקר מסיבות מעשיות: מאבק מוצלח באנטישמיות ובגזענות מאפשר ליהודים להמשיך ולהיות אזרחים שווי זכויות במדינות אחרות והציונות אנה היא באה? מראשיתה הרי אימצה התנועה הציונית את עמדת האנטישמים, לפיה היהודים מהווים עם אחד שהוא גורם זר בקרב האומות האירופיות, ובשל כך יש להפרידם מן האחרים - הגויים - ולרכזם בטריטוריה אחת (ואז להפריד את הילידים הגויים מן היהודים). לוסיאן וולף, אחד ממנהיגי יהודי בריטניה, כתבלרוטשילד על רעיון זה ב-1916: "אני מבין שהציונים אינם רק מציעים להקים ולייסד לאום יהודי בא"י, אלא הם טוענים כי כל היהודים מהווים, ברגע זה, אומה נבדלת ועקורה אשר בשבילה דרוש להקים מרכז פוליטי אורגאני, משום שהם הינם ותמיד יהיו - זרים בארצות בהן הם חיים עתה. ביליתי את מרבית חיי במלחמה נגד דעות אלה כאשר הוצגו בצורה של אנטישמיות ועתה מופיעות הן כציונות." מי שלא הורעל באידיאולוגיה הציונית יוכל להבין שההתבטאויות של איש מפלגת הלייבור הבריטית וראש עירית לונדון לשעבר קן ליווינגסטון בעניין ציונותו של היטלר, או שאלתו הקנטרנית של שגריר ונצואלה באו"ם בעניין "הפתרון הסופי" שמכינה ישראל לפלסטינים, אינם מהווים ביטויים אנטישמיים אלא ביקורת נוקבת על הציונות, שהיא תנועה קולוניאלית, גזענית, אלימה וצבועה. הציונות כיום מסכנת לא רק את הפלסטינים, לא רק את כל אזרחי ישראל, אלא גם את כל את יהודי העולם אשר ישראל הופכת אותם לבני ערובה של מדיניותה הפושעת. הנהגת מפלגת הלייבור בבריטניה שמיהרה להתנער מליווינגסטון שיחקה לידי התנועה הציונות במקום להבין ולהסביר שאין לבלבל בין מאבק באנטישמיות לבין תמיכה בתאומתה - הציונות.
