האישה מהסינמטק
ב"גלריה" של עיתון הארץ הופיעה ביום 20.9.2015 כתבתה של נירית אנדרמן על סרט חדש, שיוקרן ביום רביעי בשבוע הבא בפסטיבל הסרטים בחיפה. הסרט "האישה מהסינמטק" שביימה נורית יעקבס-ינון משרטט את דמותה של ספאא דבור, פלסטינית שגדלה במשפחה מוסלמית אמידה ודתייה בנצרת, שבשנות בתשעים החלה לפעול להגשמת חלום בעל משמעות אישית וחברתית עצומה - להקים סינמטק בעיר נצרת. למרות ההתנגדות וגלי הצחוק שספגה ממשפחתה ולחצים שונים מצד החברה השמרנית המעדיפה שנשים יעסקו בתפקידיהן המסורתיים בבית המשפחה ולא יפנו לפעילות במרחבים הציבוריים, הצליחה ספאא דבור להגשים את חלומה בשנת 2003. הרעיון עלה בדעתה לאחר שנאלצה כמו תושבי נצרת האחרים להגיע לסינמטק בתל אביב כדי לראות סרט של במאי פלסטיני.
סביר מאד שמחברת הכתבה, במאית הסרט ואולי אף גיבורת הסרט, אינן יודעות שאין זו הפעם הראשונה שאישה ממנהלת בית קולנוע בפלסטין. בוודאי שאין הן מעלות בדעתן שמצב זה, בו נשים פלסטיניות נתונות להגבלות וקשיים גם בעניין השתתפותן במרחבי הפנאי, כמו העדר מרחבים כאלה בחברה הערבית וראיית אישה המנהלת קולנוע כתופעה שלא מן העולם הזה, הינו תוצאה ישירה של הקמת מדינת ישראל. אי ידיעה זו אינה תוצאה של בורות אלא של פעילות מכוונת של הממסד הישראלי במה שניתן להגדיר כ"רצח הזיכרון"*. דפוסי ההתנהגות השוררים בחברה הפלסטינית בישראל אינם תוצאה של המשך היסטורי של פטריארכיה מסורתית השולטת בחיי החברה, אלא תופעה מחודשת שנוצרה לאחר מלחמת 1948. בשנה זו חוסלה פלסטין האורבאנית והחברה הפלסטינית הושלכה לאחור, מן המאה העשרים למאה קודמת. זאת משום שמצבן החברתי של נשים בפלסטין העירונית בתקופת המנדט הבריטי שפר בהרבה ממצבן תחת שלטון ישראל כיום.
לדוגמה: אופליה בוטרוס, גולה פלסטינית בעמאן בירת ירדן, נולדה בשכונת טלביה בירושלים בשנת 1927. לחוקרת מנאר חסן היא סיפרה בשנת 2004, כי בשנות התבגרותה נהגה לבקר בבתי הקולנוע שנמצאו בשכונות קטמון ובקעה במערב ירושלים. "היינו מתאספים, הבנים והבנות מהשכונה והולכים כך בשעות אחר הצהרים או החופשות, אם כי אבא לפעמים היה הולך לפנינו לראות אם מתנשקים בסרט או לא". "היו לנו חיי חברה מלאים - מספרת אופליה - הלכנו, באנו, יצאנו, היו לנו ביקורים הדדיים, נשפים הכול עד שהחלו ההתקפות". מהעקבות הבודדים שהותירו לנו בעיקר עדויות ורבליות אנו למדים שהקשר של נשים לא היה רק צפייה בסרטים אלא היו אף נשים שניהלו בתי קולנוע ואף יסדום. לדוגמה אניסה זרייק, מורה ילידת עילבון, היגרה לביסאן (בית שאן), שכרה דירה בה חיה לבדה וניהלה בית ספר. לאחר מספר שנים התפטרה והקימה את בית הקולנוע הראשון בביסאן (מנאר חסן, דוקטורט באוניברסיטת תל אביב 2009).
כידוע לאלה העוסקים בחקר ההיסטוריה של החברה הפלסטינית, הקפידו השלטונות הישראלים לאחר חיסול הערים לחסל או להעביר למקום בלתי ידוע את ארכיוני הערים הפלסטיניות. לכן ההיסטוריה שבעל פה והעיתונות הפלסטינית מתקופת המנדט מהווים עדיין מקורות אלטרנטיביים. מידיעה קצרה שהתפרסמה בראשון לאוגוסט 1929, בעיתון "פלסטין" המודיעה על הצגת הסרט "רעד של אהבה" - هزة حب בקולנוע אפולו ביאפא (יפו), למדנו כי גם בעיר הנמל הפלסטיני ניהלה אישה בית קולנוע. וכך נכתב באותה ידיעה: "קולנוע אפולו בהנהלת אלמנתו של המנוח יוסף זמאריא שהביאה דרמות אומנותיות מעניינות שטרם הוצגו בפלסטין. לאחרונה הובא הסרט "רעד של אהבה" שזכה להצלחה בקרב הקהל האירופי. מדאם זמאריא דואגת להביא את מיטב הדרמות ולהציגן בקולנוע אפולו עוד לפני שיוצגו בבתי קולנוע אחרים**. אנו מבקשים מהתושבים להעריך את מאמציה ולעודדה".
ההיסטוריה החברתית של החברה הפלסטינית ובעיקר זו ששכנה בערים (קרוב ל40% לפני הנכבה) נמחקה כמעט לחלוטין על ידי אנשי המודיעין והמומחים לענייני ערבים של מדינת ישראל, שהמציאו נראטיבה חדשה לפיה כל הגורמים המתקדמים בחברה הערבית בישראל הם תוצאה של מודרניזציה ישראלית. לצערי יש גם פלסטינים שניצודו בכבלי שיח ההגמוניה הישראלית התופשים כך את המציאות. ההתחברות של אינטלקטואלים פלסטינים להיסטוריה האמיתית של אומתם מבשרת את קיצה של אגדת המודרניזציה הישראלית. אגב, ספרה של הסוציולוגית ד"ר מנאר חסן על מצב המגדר בערים הפלסטיניות בעבר ובהווה, עומד לצאת לאור בקרוב בהוצאת מכון ון ליר בירושלים.
*רצח הזיכרון הוא ביטוי בו השתמש פייר וידאל נאקה, לתיאור של שואות שאירעו לאורך ההיסטוריה והוסתרו על ידי ההיסטוריונים של תקופות אלה.
**ביפו פעלו בתקופת המנדט 11 בתי קולנוע: אל חמרא, פארוק, נביל, אלרשיד, אפולו,אל-שארק, אל-סלאחי, פונקול,עדן, אל מע'רבי.
אלי אמינוב