חזון נתניהו: ״שא אש להצית, אין דבר!״
מתוך המנון בית"ר בשבוע השלישי של חודש אוגוסט הסלימה מלחמתו של נתניהו בהסכם שנחתם בין איראן לארה"ב. בגבול הצפון חיממה ישראל את הגזרה, ובד בבד הזינה את התקשורת בסיפורי בדים אפופי מזימות ועלילות, ההולמים ספרות מתח מתקופת המלחמה הקרה. המערכה המסוכנת נפתחה בראשית השבוע כאשר סיירו נתניהו ויעלון בגבול הגולן, הצטלמו והכריזו על מוכנות נוקשה מול כל רעה שתבוא מצפון. למחרת (19.8.2015) כתב העיתונאי אלכס פישמן, הכתב הצבאי והביטחוני של "ידיעות אחרונות": "נדמה שישנם אצלנו אנשים שלא יתנגדו אילו כמה רקטות היו טסות לכאן מלבנון או מסוריה, שהגבול יתחמם קצת, אולי לחימה של כמה ימים – ובלבד שאפשר יהיה להלביש את האירוע הזה על האיראנים ולהוכיח לעולם עד כמה האיום האיראני על האזור מסוכן, בעיקר אחרי הסכם הגרעין. אבל מה לעשות, האיראנים וחיזבאללה לא מספקים את הסחורה." מסתבר שגם הנבונים שבעיתונאים אינם מסוגלים לצפות עתידות, שהרי משנסתלקה שכינה מישראל ניתנה נבואה לראשי ממשלות. בלילה שאחר פרסום המאמר נחתו בשטח ישראל ארבע רקטות שנורו מתחום סוריה ולא גרמו לנזק או לנפגעים. כמובן שבישראל ידעו מיד מי נושא באשמה: גנרל ממשמרות המהפכה באיראן, האחראי על הסוגיה הפלסטינית ואשר הפעיל ארבעה אנשי ג'יהאד אסלאמי בסוריה. תגובתה של ישראל לא איחרה לבוא. מטוסים ישראלים פגעו בארבע-עשרה מטרות של צבא אסד. למחרת חוסלו פעילי הג'יהאד האסלאמי במכוניתם, וזהו - לא נותרו עדים. כל ראשי הג'יהאד האסלאמי מכחישים שפעיליהם ביצעו את ירי הרקטות לעבר ישראל. הכחשתם מחזקת את ההנחה שהארגון הזה "נבחר" לתפקיד הנבל בעטיו של חבר הארגון לכאורה מוחמד עלאן, השובת הרעב ומאושפז בישראל. התקשורת הישראלית פירשה פירושים אחרים. "מקור ראשון" דיווח שגורמים בצה"ל טענו שהאירוע לא היה אסטרטגי ומכוון מראש, אלא מתקפה נקודתית של ארגונים אסלאמיסטים. עיתונים ישראליים אחרים יישרו קו עם הודעות משרד ראש הממשלה והפיצו סיפור חדש: איראן מתכוונת להשתלט על חלק מסוריה המרוסקת ולהשתמש בטריטוריה הנשלטת על ידיה כדי להמשיך את הפיתוח הגרעיני מחוץ לשטחה ולעקוף את הפיקוח הבין-לאומי. קשה להניח שיימצא אדם בר-דעת המאמין שאיראן - מדינה שפרויקט הגרעין שלה התבצע בבונקרים עמוקים המוגנים מפצצות עומק, באזורים רחוקים המציבים מכשול רציני בפני התקפות אוויריות ישראליות - תחליט להמשיך את הפיתוח הגרעיני שלה בטווח הארטילריה הישראלית ובמרחק כה קטן עבור חיל האוויר הישראלי. התלהבותם של הוגי הסיפור מהעלילה שרקמו גרמה להם ככל הנראה להניח שהציבור, חברי הקונגרס האמריקאי והעיתונות החוקרת מטומטמים כמוהם, או ששוב - במלחמה כמו במלחמה - כל האמצעים כשרים, אפילו הטיפשות. במהלך מאבקה של ישראל בהסכם עם איראן, תומכי ישראל "חשפו" שנכלל בו חלק סודי (כמו גם בהסכם השלום בין ישראל למצרים, בהסכם השלום בין ישראל לירדן ובהסכמים שונים בין ישראל וארה"ב), מתוך ידיעה ברורה שהמדינות החתומות לא תוכלנה לפרסמו - שהרי אם אפשר היה לעשות זאת לא היה בו צורך מלכתחילה. ידידי ישראל אף טרחו והפיצו שחלקו הסודי של ההסכם מטיל על האיראנים לפקח על עצמם דווקא במתקן הסודי בפארצ'ין. רעיון מופרך זה נועד לקומם את דעת הקהל העולמית, ממש כמו מבצעי ראווה קודמים שארגנה ישראל. למשל, בחודש מאי 2009, כאשר התכוננה איראן לבחירות חדשות, נשלח מברק מסווג לנציגויות ישראל בעולם תחת הכותרת "פעילויות לקראת הבחירות לנשיאות איראן". המברק, מטעמו של ראש "צוות בידוד איראן" במשרד החוץ, הכיל שורת הנחיות לפעילויות דיפלומטיות והסברתיות המיועדות להתבצע עד יום הבחירות, במהלכו וגם לאחריו. הומלץ שם "להשחיר את פניה של איראן בעולם", למשל באמצעות קיום "הפנינג אנטי-איראני" מול שגרירויות איראן בעולם. האירוע המוצע אמור היה לכלול המחשות מבוימות של ענישות נפוצות באיראן, כגון הוצאה להורג בתלייה וסקילה באבנים בכיכר העיר, המיועדת בעיקר לנשים שהפרו את "חוקי המוסר" ולהומוסקסואלים (ברק רביד, "הארץ" 1.6.2009). אך אל לנו לתת לספינים הללו להסתיר מפנינו את רצינותו של הנושא. הסיטואציה הנוכחית מזכירה יותר מכל את התנהלותן של ישראל וארה"ב ערב מלחמת אוקטובר 1973. כאז כן עתה נבחנת סוגיית מעמדה של ישראל במסגרת הסדר האימפריאליסטי האזורי. כאז כן עתה מנסה ישראל לשמר את מצבה האסטרטגי, ואילו ארה"ב זקוקה לשינוי מעמדה של ישראל בשל צרכיה המעצמתיים. אז היה זה בשל רצונה של ארה"ב להמשיך בתהליך שהחל עם מותו של נאצר: החזרת מצרים למעגל מדינות החסות ודחיקת הסובייטים ממנה. גולדה ודיין תבעו מארה"ב לקבל את רעיון הקיפאון המדיני, וקיסינג'ר, שחשב על מלחמה למען הסדר האזורי, הסכים בתנאי אחד: אם הקיפאון יוביל למלחמה תצטרך ישראל להבליג במשך שעתיים לפני שתגיב. תוצאת חישוקה של ההנהגה הישראלית בידי בעלת בריתה האסטרטגית הייתה מותם של 2,500 ישראלים, 25,000 מִצרִים והחזרתו של סיני למצרים בשלמותו. למרות זאת נשמר אז יתרונה של ישראל כאבן הראשה של קשת השליטה האימפריאליסטית באזור. גם לעימות הנוכחי עם ארצות הברית יהיה מחיר, ממש כמו בעבר. בשעת המשבר ב-73' ראינו עד כמה הייתה ישראל נואשת וחסרת אונים בלי סיוע צבאי ומדיני אמריקאי. הפאניקה בירושלים הרקיעה שחקים. ישראל אמנם שרדה בתוך משבר מדיני וצבאי, הבית הלבן אמנם נשאר מחויב להישרדותה, אבל מחירה של ההישרדות היה גבוה. מלחמת אוקטובר 73' וההסדר הצפוי שבא אחריה פילגו את השכבה השלטת בישראל לשני מחנות מנוגדים. אפשר לסמל את אופיים של שני המחנות באמצעות שתי תנועות שנולדו בתקופה זו: "גוש אמונים" ו"שלום עכשיו". הקונסנזוס הקדוש שאפיין את ישראל עד אז התרסק. במהלך 25 שנותיה הראשונות של המדינה הציונית יצר הקונצנזוס חברה טוטליטארית, בעלת מונוליטיות אידיאלוגית, שביעות רצון עצמית, עיתונות צייתנית ומסורסת והערכה עצמית מגלומנית. בתוך הסד המעוות הזה לא יכלו להתפתח מחשבה ביקורתית או יסודות הנושאים אותה. השמאל הציוני, שהמשיך את מסורת מפ"ם, נולד נכה ומעוות בתוך מסגרת קולוניאלית שנראתה לו כנזר הבריאה, כשם שלצפרדע נראית הבִּיצה כעולם כולו. הפתרונות הפוליטיים שהוצעו קשורים כולם שוב ושוב בחזרה כפייתית לאותו רחם שהם יצאו ממנו: החלוקה. כל אשליותיו של השמאל בדבר חזרה נוסטלגית לאותה מציאות "אידיאלית" של "ארץ ישראל הקטנה והיפה" שלפני כיבושי 67' מתבססות על התכחשות למהות החלוקה ותוצאותיה. רק בתוך הכחשה פתלוגית שכזו יכולה הייתה להתפתח גזענותו העמוקה של השמאל הציוני, הדורשת מדינה יהודית נטולת זרים. כך ניסח זאת א"ב יהושע "יפה הבלורית והתואר" בפנייתו לאנטון שמאס: "קח את חפציך ולך מזרחה וכך תוכל להיות אזרח חופשי במולדתו". למרות כל הקיטוב בחברה הישראלית והתפוררותו של הקונסנזוס, לאחר מלחמת אוקטובר יכול היה השמאל הציוני - שקיבל את הנחות היסוד של החלוקה - לנהל דיאלוג כן ופתוח עם אנשי גוש אמונים, על בסיסם של אינטרסים משותפים, ביתר קלות מניהול דיאלוג עם פלסטינים. כיום פועלת ארה"ב להפיכתה של איראן למעצמה אזורית ובכך גורעת ממעמדה של ישראל. מלחמתו של נתניהו לשימור מעמדה של ישראל מושפעת אמנם מלקחי המשבר של אוקטובר 73', אך כפי שהוא מבין אותם. הוא כנראה מניח שאם יתאמץ יותר מגולדה ודיין מול אובמה, יעלה בידו לשמר את מקומה וחשיבותה של ישראל באסטרטגיה האימפריאליסטית. לדעתי הוא טועה טעות מרה. נתניהו מאמין כנראה באמת ובתמים בסיפור שהוא מספר לישראל ולעולם על נצח ישראל ועל עם ישראל שחזר לארץ אבותיו הקדושה והמובטחת, ושאר האגדות המשיחיות, ומסרב להאמין שמדינת היהודים קיימת אך ורק מאחר שהיא עונה על צרכיו של האימפריאליזם. כדי למנוע מצב דומה לזה שאליו נקלעה ישראל במשבר 1973 מוכן נתניהו לכל פרובוקציה או הרפתקה שתשמר את מעמדה של ישראל ואת שלטונו שלו. וכמו שאמר פעם יצחק שמיר: "אם מותר להרוג בשביל ארץ ישראל, בוודאי שמותר לשקר עבורה". הצרה עם שקרנים היא, שכדי להוכיח את צִדקת שקריהם הם מוכנים לעשות כל מעשה טירוף, כולל הצתת האזור כולו. לאחר פרסום ההכרזה על ההסכם בין איראן למעצמות כתבתי במאמר שפורסם ב"הגדה השמאלית" (20.7.2015): "נתניהו עלול בהחלט לנסות לדחוף בדרך זו או אחרת את האזור למלחמה חדשה שאיש לא יוכל לנחש את סופה". בינתיים, במסגרת ההכנות למלחמה כלשהי בצפון, בִּצעה לאחרונה האוגדה המרחבית החדשה בגולן תרגיל מקיף להגנת הרמה. התרגיל כלל תסריטים קיצוניים כגון חדירה ליישוב ישראלי, השתלטות על מוצב צבאי, ירי רקטות והנחת מטענים. אלכס פישמן כותב (שם): "ומכיוון ששיטת ההגנה הצהלית היא התקפה – אולי גם ביצעו פעולות התקפיות בתוך שטח סוריה, סמוך לגבול. זה היה תרגיל שנועד לבחון את מוכנות האוגדה, אבל הפך לכותרת המבשרת שצה"ל נערך לכיבוש הגולן הסורי." יתכן אפילו שחיפושו של אמ"ן אחַר שם חדש לסוריה המתפרקת ("מקור ראשון" 21.8.15) קשור גם הוא לחזונו של נתניהו, חזון שניתן לסכמו במשפט היחיד שהוא זוכר מתוך המנון בית"ר: "שא אש להצית אין דבר". אלי אמינוב
תגובה למאמר:
אני מסכים עמך לחלוטין שנתניהו מחפש להצית מלחמה חדשה הפעם עם איראן. לארק זאת אלא לדעתי ישראל על פרשת דרכים נוספת ובכוון של נפילה נוספת.
יש להוסיף למערכת השקרים של הממשלה הישראלית את העובדה שהגי'הד האסלאמי ואיראן מזה מספר חודשים אינן ידידות גדולות כך שלא ייתכן שאיראן הורתה לג'יהד האסלאמי לשלוח טילים לשטח הסורי שתחת הכיבוש הישראלי וניתן להאמין לג'יהד האסלאמי בנושא זה. לאיראן אין גם כל אינטרס במצב הנוכחי להתכתש עם ישראל בניגוד לממשלת ישראל שיש לה אינטרס להכות בהסכם גם במחיר מלחמה נוראה.
יחד עם זאת האנלוגיה עם 73 קצת בעייתית שכן מצבה של ישראל כיום חמור בהרבה ממה שהיה ב 73. ראשית אומנם 2500 ישראלים נהרגו ב-73 בשל התחייבותה של ישראל לא לתקוף ולחכות עם תגובתה, אך לאחר מכה זו ישראל הצליחה לחסום את מצרים (במיוחד שמצרים לא התכוונה לכבוש שטחים ניכרים אלא לחצות את התעלה בלבד) והאבידות המצריות היו ניכרות. עם איראן המצבשל ישראל הרבה יותר קשה שכן לא רק שאיראן חזקה ממצרים של 73 אלא ישראל מאוד מבודדת בניגוד למצבה ב-73 ומכה לישראל תחליש עוד יותר את מעמדהבעיני הכרישים האחרים בניגוד לרפורמיסטיים הטוענים שלכל העמים כולל לישראלים זכו הגדרה עצמית הרי מרקס ואנגלס לא תמכו בזכות ההגדרה העצמית לא של הדרום האמריקאי ולא של הסלבים הדרומיים. בעיניהם ניתן היה לתמוך בזכות ההגדרה העצמית רק של עמים שעצמאותם המדינית תהיה התקדמות בהיסטוריה כהכנה לקראת מהפכה סוציאליסטית. בעיניהם לקונפדרציה הדרומית כמו לסלבים הדרומיים לא היה כל עתיד היסטורי לציונים יש עבר פיקטיבי ואין כל עתיד היסטורי.
Sep 2 at 8:43 PM טרור הוא פעולה כוחנית נגד אוכלוסיה אזרחית שאינה מעורבת בלוחמה כדרךללחוץ על הממשלה על מנת להשיג מטרה פוליטית.טרור יכול לבוא מצד ימין ואזהוא מכונה טרור לבן או מצד שמאל ואז הוא מכונה טרור אדום. הוא יכול לבואכפעולה של התנגדות לדיכוי לאומי והוא יכול לבוא כאקט של דיכוי המוני שלהעם הכבוש. הוא יכול לבוא כאקט של יחידים או של קבוצה והוא יכול לבואכאקט של המדינה המפציצה אזרחים. טרור ולוחמת גרילה אינם זהים.לוחמתגרילה היא לוחמה זעירה כנגד צבא.
החוק הבינ"ל, דהינו החוק הבורגני מכיר בזכות של עם כבוש להלחם בצבא הכובש. זאת ניתן למצוא באמנה מ1960 המכיר בזכות של עם כבוש להלחם למען עצמאותו הלאומית. (The 1960 Declaration on the Granting of Independence to Colonial Countries and Peoples) אולם ישראל לא רק שאינה מכירה בחוק זה, אלא הפכה את כל צורות המאבקכנגד הדיכוי הלאומי לפשע המכונה בפיה טרור.
המחזאי היווני אורפידס כתב כי כשאלים רוצים בחורבנו של מישהו קודם כל הם מטרפים את דעתו. זה מה שקורה ולא במפתיע למחנה הציוני התומך בהתלהבות בחוק המכונה חוק נגד הטרור ולמעשה הוא חוק שנועד לסתום פיות כולל של חברי המחנה הציוני ולהחריף את הדיכוי של העם הפלסטיני.
המחנה הציוני חייב היום את כל חבריו כולל אלו שיש להם הסתייגויות להצביעעבור החוק החדש. החוק מרחיב את המושג טרור וכולל בתוכו לחימה נגד צבאהכיבוש. התומך במאבק צבאי כנגד צבא הכיבוש צפוי לשלוש שנות מאסר החוק כולל בהגדרת "מעשה טרור" לא רק פעילות נגד אזרחים או רכוש, אלא גם איום בפעילות וקובע כי עונשו של מסייע לפעילות טרור יהיה כעונשו של מבצע הפעולה עצמה. הוא מכפיל ומשלש את העונש על פעולות המוגדרות בפי תומכיה אפרטהייד והטרור של המדינה נגד העם הפלסטיני על צורות התנגדות שונותלטרור הציוני עד כדי 30 שנות מאסר. ח"כ מירב מיכאלי מהמחנה הציוני הביעה בעבר התנגדות לחוק. בשנה שעברה היא אמרה בצביעות האופיינית לליברלים הציונים כי "עדיף לא לחוקק את החוק למניעת טרור. עדיף שהדברים הלא-דמוקרטיים ואי השמירה על זכויות אדם יישארו בתקנות מימי המנדט וכפופות למצב חירום מאשר שזאת תהיה הנורמה של מדינת ישראל וזה יישאר איתנו אחרי שיהיה, ובסוף יהיה, הסכם עם הפלסטיניות". כעת מיכאלי תצביע בעד החוק, כמו גם מיקי רוזנטל, שנחשב אף הוא למתנגד לחוק מטעמים דומים לשל מיכאלי.
ישראל טוענת כי היא תפעיל את החוק כנגד מעשי טרור של יהודים כפלסטינים. ראשית זהו שקר כפי שכל מי שחי בישראל יודע. שנית הפעולות של הטרוריסטיים היהודים מכוונים כנגד אכלוסיה אזרחית ועל כן הם אכן מעשי טרור. לעומת זאת חלק ניכר ממה שמכונה בפי ישראל טרור פלסטיני אינו טרור. פגיעה בחיילים או במתנחלים חמושים אינה פעולת טרור אלא לוחמת גרילה. אין זה אומר שאין פעולות טרור של פלסטינים הפוגעים באזרחים לא חמושים מעבר לקו הירוק ולכן גם לא מעורבים ישירות בדיכוי של העם הפלסטיני בשטחים שישראל כבשה ב-67.
מאחר ונתניהו והמחנה העומדים בראשו אינם רוצים ואינם מסוגלים לוותר על כיבוש כל הארץ והם בפגישותיהם שרים שתי גדול לירדן ועדיין רואים גםאת עבר הירדן כחלק מהטריטוריה המובטחת להם, הרי חוק זה נועד למעשה לבסס את משטר האפרטהייד בכל הארץ והמחנה הציוני הגזעני בתמיכתו בחוק זה רקחושף את עצמו כתומך של מדינת האפרטהייד. ככל שהדיכוי של העם הפלסטיני גובר והבידוד של ישראל גדל, כך נדחפים נתניהו וחבריו למלחמה עם איראן כדי להוכיח לארצות הברית ואירופה המערבית שישראל היא עדיין נכס אסטרטגי עבורן. מלחמה עם איראן ללא כל ספר תפיל קורבנות ל א מועטים בצד האיראני אבל גם בצד הישראלי. מלחמה שתבודד את ישראל עוד יותר וישלח אותה נואשות חדשות וכך הטירוף הולך וגדל והלך וגדל. למלחמות.
יוסי שוורץ