ביבי מתנגד להסדר ודוחף למלחמה חדשה

קולות השמחה שעלו מווינה, טהרן וושינגטון לרגל השגת הסכם המעצמות עם איראן, יצרו אווירת נכאים ואבל בקרב ההנהגה הציונית. גינוי ההסכם, שלילתו ואף הגדרתו כהסכם מינכן חדש, סחפו את מערכת הביטחון הישראלית ואת הפוליטיקאים הציונים מכל קצוות הקשת הפוליטית, להשמיע יללת קינה משותפת. המחאה הישראלית התמקדה כרגיל באפשרות האיראנים להמשיך ולפתח נשק גרעיני, דבר שאיננו מאיים כלל על ישראל הגרעינית. לעומת זאת, ירידת חשיבותה של ישראל במערכת האימפריאליסטית, מעמד שהוא יסוד קיומה, לא הודגשה, אך הביאה את בנימין נתניהו להכריז קבל עם ועולם כי ישראל איננה מתכוונת להכיר בהסכם או לפעול לפיו. תוך כדי ההודעה על אי מחויבותה של ישראל להסכם הגרעין רמז נתניהו גם לאפשרות של פעילות צבאית. תגובה זו הביאה גם את ראש האופוזיציה של הוד ביביותו, לתמוך ללא סייג בממשלה בטענה כי בטחון ישראל בסכנה.כך סולל מנהיג המחנה הציוני את דרכו לממשלת השכול והכישלון.

המזרח התיכון מצוי כרגע בפתחו של סדר חדש, סדר אותו מארגן האימפריאליזם על פי צרכיו הנוכחיים ולא על פי צרכי העבר. כל התסריטים האפשריים הקושרים בין ההסכם הנחתם עם איראן, המתקפה הערבית בהנהגת סעודיה בתימן והתערבות הצפויה של מנהיגי ישראל בחקיקה של הקונגרס האמריקני, חייבים להתייחס לעובדת יסוד אחת: ארה"ב אינה זקוקה יותר לנפט המופק במזרח התיכון. זו העובדה החשובה ביותר בכל ניסיון לנתח את המצב הנוכחי ואת השלכותיו. כשמונים שנה לאחר תחילת השתלטותה של ארה"ב על האזור העשיר בזהב השחור, דרך הגידול בהשקעות האמריקניות בהפקות הנפט במזה"ת מול בריטניה, המשך דרך הסדר העולמי שנבנה בהסכמי יאלטה, שהבטיחו את שליטתה באזור, דרך משחקי חרם הנפט ומלחמת אוקטובר של 1973, מלחמת איראן-עיראק ועד מלחמות המפרץ. כל אלה הם עבור האימפריאליזם רק סוגיות של העבר, בעולם של אתמול. המצב הנוכחי מהווה מפנה היסטורי ומכתיב התייחסות חדשה. הנפט המזרח תיכוני שבעשור הקודם היה חיוני לתעשייה האמריקנית, הפך ללא חיוני עבורה ואולי אף למיותר.

המשך זרימת הנפט המזרח תיכוני והתנגדותן של חברות אופ"ק לצמצם את תפוקתן מחשש לאבדן לקוחות, שומרת בינתיים על מחירו הנמוך של הנוזל השחור בשווקי העולם. הראשונה היוצאת נשכרת מכך היא התעשייה הגרמנית, הפורחת בשל כך בשנים האחרונות. נהנות נוספות הן סין ויפן התלויות בנפט המזרח תיכוני, למרות שצמצום של התעשייה בסין הוא גם אחת הסיבות העיקריות למחירו הנמוך של הנפט. מבחינת ארה"ב עם יתרות הנפט הגדולות שהיא מייצרת, ישנו צורך מיידי בעליית מחירי הנפט בשוק העולמי. עליה כזו תעיק בעיקר על מתחרותיה הגדולות של אמריקה, תקטין בה את עלות הייצור, ואף תאפשר לה רווחים גדולים ממכירת נפט אמריקני. מצב זה יקשה כמובן על גרמניה, סין ויפן להתחרות בכלכלה האמריקנית. נוסיף לכך את העובדה שהפקת הנפט בכמה אזורים כמו הים הצפוני מול החוף הבריטי, מצויה בירידה תלולה. ברמה העולמית, חברות נפט רבות סובלות מתשואות פוחתות על ההון שלהן, כאשר העלויות הגואות שוחקות את הרווחיות. ההוצאה השנתית הממוצעת של חברות הנפט בארבע השנים האחרונות הן כ700 מיליארד דולר, אך למרות התחזיות לגידול בהשקעות הרי שחלה בהן ירידה, קבוצות הנפט הבינלאומיות הגדולות מארה"ב ואירופה, כמו אקסון-מוביל, רויאל דאץ', של וטוטאל, מדווחות על ירידה בתשואות על השקעותיהן. לכן ובהתאם לכך מצמצמות חברות הענק את ההשקעות בשנתיים האחרונות. מצב זה של השקעה מוקטנת יוביל בהכרח לתקופה של הפקה מוקטנת, העלולה לגרום לעליה מהירה במחירי הנפט. אך כידוע מחירי נפט הם תמיד בלתי צפויים ומתעתעים בתחזיות, ואירוע כמו האטה כלכלית חדה בסין ישגר אותם כלפי מטה לתקופת מה. אולם בטווח הארוך, הביקוש לנפט במה שמכונה "כלכלות מתעוררות" רק ילך ויגדל, מה שיעלה את המחירים. אך בינתיים, מפיקות הנפט המקומיות חוששות בשלב זה בעיקר מפני היצף נפט מארה"ב, שידחוף כלפי מטה את מחירי הנפט. ויגרום להן אובדן לקוחות. מתוך כך נוצרה ברית זמנית בין הריאקציה המלוכנית הערבית ובין ישראל.

למרות שביעות הרצון מברית זו בעיני רוב הציבור הישראלי, הרי האינטרס ארוך הטווח של סעודיה שונה ואפילו הפוך לזה של ישראל. המטרה הסעודית היא לשמר את זרימת הנפט לשוק העולמי, דבר המצריך הקטנת הסכנות להתלקחות במזרח הערבי, כמו למשל דרך קבלת "תוכנית השלום" שלה. לעומת זאת ישראל, שהסדר החדש מדרדר את חשיבותה האזורית, מותנית באופן היסטורי ואף מבני, לנסות ולשנות את המצב בדרך אליה פנתה תמיד - מלחמה. התניה זו בנויה כמובן על העובדה שקיומה ואף הסיבות להקמתה הן היותה צבא לשירות האימפריאליזם - צבא שיש לו מדינה.

ההתנגדות הישראלית להסכם נובעת לא מחשש שאירן תפר אותו ותנסה ליצר נשק גרעיני אלא להיפך - חשש סביר ביותר שאירן תקיים את ההסכם ככתבו וכלשונו. דחייה לעשר שנים של כל ניסיון ליצר נשק גרעיני באיראן ושמירה על כך עשויות להחזיר את הלחץ על ישראל להצהיר על כוחה הגרעיני, להפסיק להסתתר מאחורי מסך העמימות ולהצטרף גלויות להסכמי הגרעין בזירה הבינלאומית. הטענה הישראלית כי מצריים, סעודיה ותורכיה ישאפו דווקא כעת לפתח נשק גרעיני, דווקא תחדש את הלחץ האמריקני על ישראל להתייחס ברצינות לדרישות על פירוז האזור מנשק גרעיני. אם יהיה לחץ אמריקני כזה, שאליו יצטרפו שאר המעצמות, יהיה מצבה של ישראל עדין ביותר. זהו חלום הבלהות של כל הפוליטיקאים והגנרלים הציונים. ישראל הציונית, מדינת האפרטהייד היהודית תנסה למנוע. לכן ניתן לחשוש שישראל אף עשויה ליזום פרובוקציות מסוגים שונים, שיאלצו את אירן להגיב. דרך זו נראית כמתאימה ביותר לממשלת נתניהו.

צורך האימפריאליזם בסדר אזורי חדש כתוצאה של ירידת חשיבות האזור לתעשייה האמריקנית, מביאה לתהליך של הקטנת הצורך במעורבות אמריקנית ישירה והמרתה בשליטה מרוחקת יותר. זה הביא את הממשל האמריקני לפעול להשגת ההסכם עם איראן. ארה"ב מנסה לבנות "מזרח תיכון חדש" שבו איראן, ישראל ותורכיה, יהוו עבורה חצובת שליטה אזורית כתחליף למעורבות ישירה. בתוך משולש זה תהווה אירן בשל גודלה, הטכנולוגיה שלה ואוצרות הטבע העצומים שלה, את העמוד המרכזי. תעשיית החימוש האמריקנית ואותן חברות נפט שרוב אחזקותיהן מושקעות באזור, מתנגדות עדיין להסכם עם איראן שיביא להורדת ההגבלות על מכירת הנפט האירני, וכן שוללות את הקטנת המעורבות האמריקנית, באזור ממנו מופקים עדיין רווחיהן. ידוע כי תאגידי הענק שולטים לא רק בפוליטיקה האמריקנית אלא גם בפוליטיקאים האמריקנים, אך אחיזתן במנהיגי המפלגה הרפובליקאית ישירים יותר, וותיקים יותר ועמוקים יותר מאשר בדמוקרטים. במערכה זו יכולה ישראל,המהווה מה שמכונה "נושאת המטוסים האמריקנית הגדולה ביותר", להשתתף באמצעות מנהיגיה ובעיקר באמצעות נתניהו המשמש גם סוכן גלוי של ההון האמריקני.

הויכוח הקשה המתקיים בתוך הבורגנות האמריקנית על האסטרטגיה החדשה של האימפריאליזם, יעבור בחודשיים הקרובים לקונגרס האמריקני ובמלחמה כמו במלחמה, הכול מותר. נתניהו ייאבק בזירה זו כלוחם מרכזי של חברות הנפט הוותיקות ותעשיית החימוש, דבר שרוב האמריקנים רואים כלגיטימי. יתרה מזו, כנציג הבכיר (עד כה) של האימפריאליזם האמריקני במזרח התיכון הוא בהחלט זכאי להשתתף בדיונים בהם ייקבע גם גורלו ותפקידו. סיכוייו לנצח במאבק זה נמוכים ביותר, כי הוא מתייצב לשרותן של החברות המעוניינות בהמשך המצב הקיים, מול מגמות ההתפתחות ההכרחית של התעשייה האמריקנית. בשלב זה נראה שהנשיא אובמה מקדם עדיין טוב יותר את האינטרסים של האימפריאליזם האמריקני מאשר נתניהו.

אלא שנתניהו עלול בהחלט לנסות לדחוף בדרך זו או אחרת את האזור למלחמה חדשה שאיש לא יוכל לנחש את סופה. אולם בכך הוא יכול לענות רק על ההתפתחויות החדשות והצרכים החדשים של ארה"ב. מלחמה כזו יכולה להיות צעד שדווקא יעזור לכלכלה האמריקנית להחליש מהר יותר את מתחרותיה - סין, יפן וגרמניה ולבצר מחדש את המעמד האמריקני בתוך המערכת האימפריאליסטית העולמית: מלחמה אזורית שתפגע קשות בזרימת הנפט מן המזרח התיכון תיתן לכלכלה האמריקנית המשתמשת בנפט אמריקני תנאים מצוינים שאין לאף אחת ממתחרותיה. כך או כך, כל דרך שיבחר נתניהו, לתמוך בהסדר או לדחוף למלחמה - תמשיך ישראל לשרת את האינטרסים האמריקנים ושוב ימחצו בתמיכתה המוני המזרח התיכון כולו בידי משרתי ההון הפיננסי הדורסני.

אלי אמינוב.