אל-פנאר וחיסול פשע מילת הבנות בישראל

כיום זה לא יאמן אך לפני כעשרים שנה לא היה צריך להרחיק למזרח אפריקה, כדי לחקור את המנהג הברברי המכונה מילת הנשים, ניתן היה לעשות זאת בארץ. במוסף הארץ הובאה כתבה מעניינת על מילת הנשים בקרב שבט המסאי בקניה, ועל היותה עבור נשות המסאי סוג של רישיון להינשא וללדת ילדים. (הארץ 11.2.16, מאת נטע אחיטוב), כאמור אפשר היה לעשות מחקר כזה בישראל. בקרב חלק מהאוכלוסייה הבדואית בנגב הייתה מילת הנשים מנהג קבוע, וזאת 40 שנה אחרי שרובם היו לאזרחים ישראלים. ד"ר חיים בלמקר, פסיכיאטר בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון, סיפר בראיון לכתב Ynet אביטל להב (23.2.09 ) על מחקר משנת 1993 שבו נחשף כי בשישה שבטים בדואים בדרום הארץ נהוג להשחית את איבר המין של האישה באמצעות חיתוך הדגדגן. "המחקר התבסס על שני מקורות. סקר שערכנו, שבו נשאלו הנשים האם עברו מילה, ובדיקה גניקולוגית. הבדיקה הגניקולוגית נערכה מסיבות בריאותיות שאינן קשורות למחקר, אך לפניה ביקשנו את הסכמתן של הנבדקות, כי הרופא יבדוק אם הן עברו מילה. מצאנו שישה שבטים שבהם כל הנשים עברו את התהליך". לדברי ד"ר בלמקר המחקר עורר "סערה ציבורית קלה, שעד מהרה שככה. נעשו כמה ניסיונות של רופאים בדואים להילחם בתופעה, אך ניסיונות אלה התנפצו על החומה העיקשת של המסורת והסגירות השבטית". וראו זה פלא, כעבור חמש-עשרה שנה ב-2009, חזרו החוקרים לבדוק את הנשים באותם שישה שבטים ולא מצאו אפילו אישה אחת מתחת לגיל שלושים הנושאת את הצלקת המעידה כי בוצע חיתוך באיבר מינה. אנשי השבטים לא מציעים כל הסבר להיעלמות התופעה. "יש תהליכים שאדם לא יכול לתת להם ביטוי מילולי, כמו אבדן מסורת", אומר בלמקר בראיון משנת 2009. "לרוב הם מכחישים את קיום המנהג בעבר, באותו להט בו דבקו בו לפני חמש עשרה שנה. נשים שהשתתפו במחקר הקודם טענו שמדובר במנהג חשוב ושהן לא יוותרו על הזכות למול גם את בנותיהן. כנראה שהזמן חזק יותר מכל הצהרה". החוקר גם טען כי "זו דוגמה למודרניזציה של האוכלוסייה הבדואית בנגב," והעיתונאי הוסיף: "אין להקל ראש בהישג, למרות שלא ברור לזכות מי יש לזקוף אותו." ובכן הגיע הזמן לגלות כיצד ומדוע התרחש השינוי הדרמטי: הארגון הפמיניסטי הפלסטיני אל-פנאר, הוא שחשף את התופעה לעין הציבור ויצא למלחמת חורמה כנגדה.

אל פנאר הוקם על ידי נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל, כדי להיאבק בחוליים של החברה הפלסטינית ובמנגנוני השלטון הישראלי שהקפידו לטפח אותם, לתועלתם הם. המאבק המרכזי של אל פנאר היה נגד המנהג המתועב של רצח נשים בשל מה שכונה "כבוד המשפחה" – שם קוד למעשי פשע לשם שמירת עליונות הגבר. בנוסף לכך נאבק הארגון בשורה של עוולות, הן של הפטריארכיה הערבית והן של מדינת היהודים.

המאבק נגד מילת הבנות שהתקיימה בחלק מהשבטים בקהילה הבדואית בדרום הארץ היה אחד ממאבקי הדגל החשובים של אל פנאר. ביוני שנת 1992 פרסם הארגון וגם הפיץ כרוז בערבית המבקר את התופעה, מגנה אותה, מבקר את קשר השתיקה נגדה וקורא למיגורה. ההחלטה לפעול נגד המנהג התקבלה בארגון לאחר פרסום תוצאות מחקר רפואי, שהופיעו בעיתון הרפואה (כרך 122, חוב' ז', 1.4.1992: 464-461). בכרוז שנשא את הכותרת "יופסק פשע מילת הבנות" ( ביטאון אל-פנאר 3.6.1992), נכתבו הדברים הבאים: "לאחרונה נתגלה במחקר שערכו 4 רופאים מנהג נוסף ממנהגי המסורת הפטריארכאלית המפגרת בחברה הפלסטינית, מנהג אשר הפיל ועודנו מפיל קורבנות נוספים רבים שאיש אינו מדבר עליהם". על קשר השתיקה האופף את המנהג, נכתב: "בסתר, הרחק מעיני האדם ומערכי האדם מותקפות נערות בדואיות, נחבלות באופן נפשי וגופני חמור ביותר והופכות לנכות ע"י משפחתן שלהן, בשם מסורת ומנהגים מתקופת הבערות והחושך". בהמשך מפרט הכרוז יותר ומסביר למה הכוונה באותה נכות גופנית ורגשית אותה הזכיר, הנגרמת לנערות כתוצאה ממילת הבנות וכותב: "נערות אלו עוברות ניתוח איום ומשפיל שמטרתו מניעת יכולת ההנאה שלהן ממין ומחיי נישואין מספקים...ואין פוצה פה". "מעשה ברברי זה" לדעת הארגון הופך "את הנערה הבדואית למיכל לרצונו של הגבר ולמכונת לידה חסרת רגשות ותחושות... מגביר את רגישותה למחלות והופך את חייה לסבל מתמשך".

הארגון הפמיניסטי הפלסטיני תקף בפרסומיו את כל הצדדים השותפים לקשר השתיקה, המנציחים בשתיקתם את המשך קיום המנהג. המשך קיום המנהג הינו "חרפה לא רק לבדואים המבצעים פשעים אלה, לא רק למדינת ישראל שבתוכה מבוצעים הפשעים בלא תגובה, אלא להנהגה הפלסטינית כולה אשר אינה מוכנה בשל פחדנותה לגנות תופעה זו ולהילחם בה", קבעו נשות אל-פנאר נחרצות.

כחלק מ"מלחמת החורמה" עליה הכריז הארגון הוא פנה בדרישות לגופים הבאים: למועצה הלאומית לשלום הילד – "להקדיש אמצעים לחשיפת התופעה, לפרסומה ולמאבק בה". ליועץ המשפטי לממשלה – "להעמיד לדין כל הורה וכל אדם אשר יבצע או יסכים שיבוצע בבתו סירוס כזה ולמצות עמו את הדין. למשטרה - "לקבל הנחיה מן היועץ המשפטי לחקור תופעה זו ולהביא את מבצעיה לדין על חבלה גופנית חמורה. לאיגודי הרופאים והאחיות - "להשעות כל רופא\ה או אח/ות אשר ישתתפו בביצוע פשע זה ויעניקו לו לגיטימיות רפואית מזויפת". להנהגה הפלסטינית – כולל ועדת המעקב – "לגנות את התופעה ולהגדירה כפשע חמור שאין לו מקום בתוך חברה הנאבקת לשוויון ולשחרור". לאיגוד העובדים הסוציאליים – "להורות לעובדים לדווח על כל מקרה כזה ולהכריז כי אי דיווח על כך מהוה עבירה חמורה". ולחברי הכנסת, ובעיקר הערביים – "ליזום חקיקת חוק נגד פשע נתעב זה". ד"ר מנאר חסן, שהייתה אחת ממקימות אל פנאר וכיום מלמדת באוניברסיטת בן גוריון, מספרת כי מי שהרימה את הכפפה במהירות הייתה המועצה לשלום הילד, שהתחייבה מיד והתגייסה להיאבק בתופעה. אנשי המועצה נפגשו עם עובדים סוציאליים בדואים, וסוכם איתם כי המועצה תהיה מוכנה "להושיט להם סיוע באיסוף ובעיבוד מידע שהם מבקשים לאסוף בנושא כאוב זה". הם גם הביעו את המוכנות שלהם "להושיט סיוע משפטי כדי להגן על ילדות מפני מעשים שכאלה".

אך לא רבים הסכימו להזדהות עם אל פנאר במאבק זה ואף נמצאו מליצי יושר להטלת המום בנערות. ב-26.6.1992 פרסם העיתון אל-סינארה ראיון עם ד"ר עבד עסלי, אחד מארבעת הרופאים שביצעו את המחקר שפורסם ב"הרפואה" . בראיון זה שהיה עמוס מילים כמו "רפואי" "רפואה" ו"מדע" הכריז הד"ר עסלי כי "מטרת המחקר הייתה רפואית טהורה ומדעית צרופה" . על אחד מסוגי מילת הבנות, המבוצע בילדות ונערות בקרב אותם שבטים בדרום הארץ אמר הד"ר: "זהו בסך הכול פצע קל, הסרה של חתיכת עור". כאשר נשאל ד"ר עסלי על השפעת מילת הבנות על ההנאה המינית אצל האישה הנפגעת, הוא השיב כי המילה באפריקה נעשית "כדי להבטיח את שליטת הגבר באישה מבחינה מינית" כיוון "שכריתת הדגדגן מונעת מהאישה, בהעדר בעלה, להיכנע לתאוותה המינית". אלא שמיד התנער מהדיאגנוזה הזאת וקבע שאינה תקפה כלל בשבטי הבדואים בישראל. כאן, הוא אומר:"אף אחד לא הצהיר כי מנהג מילת הבנות פוגע בהנאה המינית או שהוא נועד כדי לשלוט באישה", יתרה מזאת, הוא מוסיף: "צריך לוודא תחילה אם הדגדגן גורם לאישה [בכלל] להגיע לאורגזמה או לא"(!!) גולת הכותרת "הרפואית" ו"המדעית" אותה מביא הד"ר עסלי בראיון הנ"ל היא ההמלצה שלו "כצעד ראשון" לבצע את ההשחתה המינית נגד ילדות וקטינות אלו תחת פיקוח "רפואי" ו"מדעי", "ולא בידיהן של נשים בלתי מקצועיות ובלתי רפואיות, פיקוח רפואי ומדעי שיתקיים במרפאות... כדי למנוע סיבוכים רפואיים" (שם).

נשות אל-פנאר הזועמות ביקשו לפרסם מאמר תגובה ב"אל סינארה" אך העיתון סירב לפרסמו. המאמר פורסם בביטאון הארגון תחת הכותרת "השתקת הקרבנות", ובו ברכו חברות הארגון על המחקר "שפרסומו הביא לראשונה להצבת ישראל על מפת המדינות בהן מתבצעת ההשחתה הנקראת מילת הבנות". (אל-פנאר, ביטאון, ספטמבר 1993). בהמשך גינה המאמר את "אי נכונותו של הרופא ד"ר עסלי לשאת באחריות השתתפותו בחשיפת תופעה פלילית, המביאה אותו בסופו של דבר לנקוט בדרך של הגנה על התופעה ושימורה". ההצעה של הרופא. "לבצע פעולה זו בתנאים רפואיים מתאימים" גונתה ונדחתה. הצעה זו לפי אל-פנאר "אינה אלא ניסיון לשוות לפשע לגיטימציה ולהנציחו במקום לשרשו." חברות הארגון קובעות: "ביצוע מה שמכונה מילת הבנות הינו פשע נתעב נגד ילדות חסרות מגן. ממשלות שפשעים אלו מבוצעים תחת חסותן, ורופאים שאינם מדווחים על מבצעי פשעים אלו, אינם אלא עבריינים העוברים על סעיף 5 להצהרה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם הקובעת כי "איש לא יועמד בפני עינויים או עונשים אכזריים, בלתי-אנושיים או משפילים" (שם).

ד"ר בלמקר שסיפר למראיינו בשנת 2009 על "סערה ציבורית קלה, שעד מהרה שככה" לאחר פרסום המחקר, כנראה לא היה ער למה שהתרחש בחברה הערבית באותן שנים. בשנים 1992/93 היה השיח בעניין המילה אחד הנושאים החמים ביותר בשיח הפנימי בחברה הערבית. חשיפת הנושא בפני החברה היהודית גם היא הועילה, ובעקבות הדיווחים בעיתונים עבריים התגייסו גם ארגונים פמיניסטים ישראלים לתמוך בדרישות אל פנאר מול השלטונות. "המומחה חיים ד"ר בלמקר אומר בסוף הראיון: "זו דוגמה למודרניזציה של האוכלוסייה הבדואית בנגב. אנחנו אוהבים להכות על חטא ולטעון שהם לא משתלבים במציאות המודרנית של מדינת ישראל אבל לא זו המציאות. כל המדדים החינוכיים והבריאותיים של הבדואים משתפרים, והיעלמות המנהג הזה מעידה על כך". עוד הוא קובע כי "תוצאות המחקר הן שמובילות למסקנה ברורה זו".

ובכן המסקנות החברתיות וההיסטוריות של החוקר ביחס למחקר חשוב זה, שגויות לחלוטין, חורגות מתחומו המקצועי ובנויות על אידיאולוגיה ומשאלות לב. ברור כי לא הזמן ולא רוחות המודרניזציה הביאו לשינוי "שלא ברור לזכות מי יש לזקוף אותו". אולם הצלחת פעילות אל פנאר, בשנים 1992 – 1994, לגרום לאותו שינוי דרמטי צריכה הסבר. צריך להבין שתופעות של המסורת המפגרת השוררת בחלקים מסוימים של החברה הפלסטינית בישראל, אינן שורדות בגלל אופיים של המחזיקים בה, אלא מכיוון שמישהו יוצא נשכר ממנה. המסורת המפגרת ממשיכה להתקיים משום שהיא משרתת את צרכי ההנהגה הפטריארכאלית ואת מדיניות הגורמים השלטוניים העוסקים בקואופטציה של הנהגה זו. הסיבה להצלחת המאבק בתופעה זו הייתה בשל העובדה שמנהג ברברי זה שאומץ ובוצע רק בידי נשים, לא הביא תועלת לפטריארכיה המקומית אלא רק לנשים מבוגרות, ששמחו להפעיל את כוחן ולפגוע בצעירות בהתאם למנהג המסורתי.

כאמור הסתבר כי הגברים כלל לא היו מעורבים בדבר ויתרה מזו: השאלה האם אישה עברה חיתוך באברי המין או לא, מעולם לא השפיעה על הגברים הבדואים בעניין בחירת אישה לנישואין. כלומר מכיוון שההנהגה הפטריארכאלית המקומית לא הרוויחה דבר מהמשך המסורת הזו, היה קל יותר להלחם בה. במקרה זה כלל המאבק גם את מנגנוני מדינת ישראל שלא יכלה להרשות לעצמה, בעיקר אחרי שהצליחה לחסל תופעה זו בקרב מהגרות מאתיופיה, להתפרסם בעולם כאחת המדינות בהן מטילים מום בנשים, למרות שמדובר בבדואיות. כתוצאה מכך פעילות אל פנאר שהקיפה בדרישותיה את מנגנון אכיפת החוק, את המועצה לשלום הילד, את חברי הכנסת, ואת ההנהגה הפלסטינית, יצרה מצב בו המתנגדים לפגיעה האכזרית נהנו מרוח גבית מלאה, שיצרה תופעה המכונה כיום שיימינג. לחצים אלה של המדינה, של ההנהגה הפלסטינית ושל הפטריארכיה הבדואית הם שהביאו לחיסול התופעה. לא ההשתלבות במודרניזציה הישראלית, לא הרוח הנושבת מן המערב הישראלי, שבעטיה כביכול -"נולד דור חדש של נשים שהזמן והקדמה שחררו אותן ממוראותיה של השחתת איבר המין הנקבי". הרבה יותר פשוט. מאבק אל פנאר גרם לכך שאותם מנגנונים המשמשים בדרך כלל לשימור מנהגי המסורת לשם חיזוק הפטריארכיה, הוכרחו הפעם לפעול נגדה.