העיר הערבית ומדינת היהודים
זאת צריכה להיות המטרה שלנו, שיפו זו לא תהיה קיימת בשבילנו" (בן גוריון - זיכרונות, "כרך ג'", 1936).
"...החורבן של יפו, העיר והנמל, בוא יבוא וטוב שיבוא. עיר זו שהשמינה מהעלייה וההתיישבות היהודית ראוי לה להיחרב כשהיא מניפה גרזן על ראש בוניה ומפרנסיה. אם יפו תרד שאולה לא אשתתף בצערה" ( בן גוריון, זיכרונות בן גוריון, 11.7.1936, "מהיומן", כרך ג' עמ' 335).
במאי 2014, לפני תשעה חודשים, הייתה אמורה רוואבי, העיר הפלסטינית הראשונה שנבנתה בפלסטין ההיסטורית מאז הנכבה, לפתוח את מרחבה הבנוי למתיישבים חדשים. דבר זה לא קרה. מדינת ישראל, השלטת בכל המשאבים והמקורות של הטריטוריה האמורה, סירבה לחבר את העיר לרשת אספקת מים. הדיירים המיועדים נשארו בחוץ כי ככה החליט הריבון. העיתונים בישראל דיווחו על המעשה, רובם גינוהו ודרשו להזרים מים לעיר החדשה ולאפשר לראשונים מתוך 40,000 הפלסטינים האמורים לגור בעיר, להיכנס לבתיהם כדי לחיות בהם. הם שכחו, ואולי לא ידעו, כי שלילת קיומה של העיר החדשה מהווה מהלך טבעי וצפוי מכיוון מדינת היהודים, המנהלת מזה 67 שנים מדיניות של דה אורבניזציה מול החברה הפלסטינית.
מדיניות זו שראשיתה בהרס הערים הפלסטיניות ב1948 ומניעת התפתחותן מחדש, הייתה משימה מרכזית של "המומחים" לענייני ערבים מטעם ממשלות ישראל. מומחים אלה הבינו היטב את תפקידה של העיר כמוקד להתפתחות חברתית ולגיבוש תודעה לאומית ומעמדית. העיר, בניגוד לכפר, לשבט ולחמולה, צומחת על ידי פעילותם של אינדיבידואלים המסתפחים אליה ויוצרים זיקות חברתיות, אנושיות ותרבותיות חדשות, תוך החלשת הקשרים המסורתיים. מאז ומתמיד הייתה התפתחות זאת איום על הזהות הישראלית הבנויה על המיתוסים הציוניים של ארץ שוממה ללא עם.. התהליך הסינתטי והחפוז של יצירת אומה "יהודית ישראלית" היה מסוגל להתמודד עם קיום של אוכלוסיית ילידים חקלאית, נומדית וחסרת השכלה . אולם קיומה של פלסטין העירונית, בעבר כמו בהווה, מזעזע שוב ושוב את ההוויה הציונית, מערער את הנרטיב שלה, וחושף את קלישותם של המיתוסים עליהם היא נשענת.
משאת נפשו של אדריכל המדינה היהודית התגשמה. יפו הערבית אכן הוחרבה ויחד אתה כל הערים הערביות בפלסטין. בגבולות 48. החברה הערבית בישראל נותרה נטולת עיר. אמנם כאשר כפרים ערביים במדינה היהודית גדלו מספרית הם קיבלו תואר "ערים", אולם אלה אינם אלא כפרים הסובלים מהשמנת יתר. בידודם באמצעות אפליה רבת פנים בכל התחומים הגביר את החנק והניוון של הישובים האלה, העלה את אחוזי האבטלה - בעיקר של נשים - והעניק חיזוק רב משמעות לכוחות המסורתיים והפטריארכליים ביישובים אלה. השלטון הצליח לבצע תהליך דה אורבניזציה , הכולל סגרגציה, הדרה, אפליה מבנית וקואופטציה של מנהיגים לטובת ביסוסה המלא של השליטה הישראלית. עד שנות השמונים של המאה העשרים, היה תהליך הדה אורבניזציה, הגורם המשפיע ביותר על החברה הנזכרת.
עם כיבוש הגדה המערבית ב-1967 החלה הדה אורבניזציה של שטחי הכיבוש החדשים. הקרבן הראשון היתה כמובן ירושלים הערבית. ימים ספורים אחרי תום הלחימה הגיעה הפקודה לבצע הרס מיידי של שכונת המוגרבים, ליד הכותל המערבי, שדייריה גורשו לכל רוח. הוקמה אז יחידה סודית בשם "איגום" שהוכפפה למינהל מקרקעי ישראל. תפקיד היחידה היה לדאוג להעברת אדמות ונכסים בעיר מידיים ערביות לגופים יהודיים. בעקרונות המנחים לפעילות היחידה נכתב אז כי "יש לפצח את גרעין המגורים המוסלמי שבתחומי העיר העתיקה ולעודד הגירה של יושביו לחו"ל ("הארץ" 10.5.98). ריסוק רצף המגורים הערבי הפך למדיניות השלטת בכל רחבי ירושלים הערבית. בנייני ציבור כמו בית המשפט המחוזי, משרד המשפטים, המטה הארצי של המשטרה ועוד הושתלו כנטע זר ועוין בלב שכונות מגורים, ההופך את העיר הערבית לאוסף שכונות נטולות רצף וחסרות אינטגרציה. לעומת זאת, שכונות יהודיות נבנו במהירות תוך יצירת רצף חדש ביניהן. הסכמי אוסלו סיפקו מכת מוות נוספת- בעקבותיהם נותק כמעט לחלוטין הקשר בין העיר כמרכז מסחרי ובין הפריפריה הכפרית שלה. ירושלים הערבית הפכה סופית לעיר גוססת. תהליך ההרס והניוון מתוכנן ומבוצע בנחישות. (ראה ספרו של הלל כהן "ככר השוק ריקה", עברית, ירושלים 2007). לדוגמא: משנת 1996 מסרב משרד התחבורה לחדש רישיונות לחברות האוטובוסים המפעילות קווי תחבורה לאוכלוסיה הערבית. בסופו של דבר הוקמו חברות של קווי מיניבוסים לתחבורה ציבורית פלסטינית מירושלים, שרובן מצוי בבעלות יהודית (הנהגים כמובן ערבים). ההרס של ירושלים הערבית נמשך עד כתיבת שורות אלה, ושכונות ירושלים הערבית (המאוחדת) מוזנחות ומתפוררות.
בחברון בוצע ההרס האורבני על ידי טיפוח ההתנחלות היהודית, אשר כמו גידול סרטני החלה בנקודה אחת, התפשטה ותפחה תוך שהיא הופכת את מרכז חברון לפלנטה אחרת בעבור האוכלוסייה המקומית. מלכתחילה זכתה ההתנחלות לתמיכה מסיבית של המנגנונים החשאיים ומשרד הביטחון. קריעת לב העיר מתוכה והפיכתו למתחם אפרטהייד יהודי הפכו את מרכז העיר לאזור מת עבור הפלסטינים. רבים נטשו את המקום לאחר שקצו בסכסוכים ובהשפלות היומיומיות שיזמו וארגנו המתנחלים. בחברון יושמו התובנות הציוניות שהופקו מתהליך השליטה באוכלוסייה הפלסטינית מאז 1948 – בעיקר הגבלת יכולת הניידות וסיכול תהליכים אורבניים ותעשייתיים. למרות זאת הפכה בעשור האחרון חברון במידת רבה לממלאת מקומה של ירושלים כעיר ראשית. ,החלה בנייה רחבה ופותח גם מרכז מסחרי חדש. השתוללות מכוונת שלהחיילים בשנה שעברה, ההרס שגרם אז הצבא שנעשה כביכול כדי למצוא שלושה נערים חטופים, תוך ידיעה שהם אינם בחיים, לא הצליח לחסל את תהליך שיקום העיר חברון כבירת דרום הגדה.
תהליך של הרס אורבני עבר גם על רמאללה. גם בפאתי רמאללה, כמו בחברון, נבנו התנחלויות וכבישים עוקפים הגוזלים את עתודות הקרקע והמים שלה, חונקים אותה וגוזרים עליה ניוון מערכתי. בנוסף לכך, כיחס מיוחד לרמאללה, , מאלצת ישראל את העיר להיחנק בשפכי הביוב שלה. לפני הכיבוש הישראלי הקימה עיריית רמאללה מיתקן לטיהור מי שופכין מדרום לעיר. המתקן כלל ארבע בריכות חמצון שענו אז על צרכיה של העיר, אך בתקופת הסכמי אוסלו לא הספיקו כלל. תוכנית העירייה להרחבת המתקן נתקלה בווטו ישראלי, המתבסס על הטענה שכביש הביטחון החדש למחנה עופר חייב לעבור בדיוק בתוואי בו צריכות להיבנות בריכות החמצון הנוספות. אחרי מספר שנים נהרס מרכז העיר בפלישה הברברית שכונתה "מבצע מגן" שהמשיך את דרדור העיר.
אולם, בעשור האחרון, בשל היותה מרכז "השלטון" הפלסטיני ובשל ביקורי נציגי מדינות מערביות בה, החלה העיר להשתקם במהירות. גם העברתן של עמותות רבות מירושלים ומישראל תרם רבות לעיר. בעשור האחרון נבנו בה בניינים רבים ובתי מלון, עבור השכבות הגבוהות יותר של החברה הפלסטינית וכן לפלסטינים אזרחי ישראל. פלסטינים ישראלים מגיעים לכאן כדי להנות מבילוי במסגרת עירונית נטולת עלבונות והערות גזעניות. כך הפכה רמאללה לעיר בילוי תוססת העיר שתוארה בעיתונות הישראלית כגוש דן של הרשות הפלסטינית היא כיום בירתה הממשית של המדינה שאינה קיימת. אולם צריך לזכור שהגישה לעיר מחייבת מעבר במחסום ישראלי. מצב זה שנועד להקשות על העירוניות המתפתחה אינו רק רק מעשה שרירות ביורוקרטית ושחצנות של כובש. זהו בעיקרו מהלך מחושב של המדיניות הציונית רבת השנים, שמטרתה הרס העיר הפלסטינית. לא במקרה כל התיקים המכילים את מסמכי היועצים לענייני ערבים, עוד מלפני 1948 חסויים עד היום ואינם נגישים למחקר ולעיון.
על התכנית להקמת העיר רוואבי דיווח לראשונה עקיבא אלדר בדצמבר 2007. הרעיון להקים עיר פלסטינית מתוכננת מראש שבאה לפתור חלק ממצוקת הדיור בגדה ויועדה לדיירים ממעמד בינוני וגבוה נהנה בתחילתו מתמיכה ישראלית פומבית, ואפילו קק"ל תרמה בשנת 2009 אלפי שתילי עצים לאזורים הירוקים של העיר הנבנית. מי שהחל להתנגד לעניין היו המתנחלים שעד אותו יום ראו בולדוזרים המכשירים שטח לבניה רק בהתנחלויות. ההתנגדות המתועדת הראשונה, הופיעה בווי- נט ביום 17.3.2010, ברשימה מאת מתנחל מ"עטרת" התנחלות מצפון לרמאללה בשם אבישי מזרחי. להלן קטעים מדבריו:
"נרצה או לא נרצה, ברוואבי מקימים את מדינת פלסטין ואולי גם תוקעים את המסמר הראשון בארון הקבורה של מדינת היהודים....שלא ברצוני הפכתי להיות השכן הכי קרוב לעיר המדוברת. אני ועוד 400 מתושבי "עטרת", שצופים בה מחלונות בתיהם בהר המתפקע והמתקלף מפיסות של ירוק, מעדרי כבשים שגולשים במורדותיו וממחרשה רתומה לחמור החורצת תלמים בקרקע החשופה. הגבעות הרומנטיות הללו לובשות לפתע צורה חדשה, מטרידה משהו. קווי המתאר העגולים של הגבעות המוריקות מתחלפים באחת לזוויות חדות ומאיימות. הדחפורים חוצבים בהר ומשאיות הבטון יוצקות בלהט יסודות בניין....
העיר רוואבי עלולה לפגוע במקורות המים של כולנו, הרי גם במדינת תל-אביב נהנים מאקוויפר ההר. היא עלולה לגרום להסלמה ביטחונית במיקומה האסטרטגי, אך המטריד ביותר הוא קביעת העובדות בשטח ויצירת רצף טריטוריאלי, נקי מיהודים מרמאללה ועד שכם". (הדגשות שלי א.א.)
ההתבכיינות על אובדן הגבעות הירוקות, עדרי הכבשים הגולשים והמחרשה הרתומה לחמור מאפיינת היטב את הקולוניאליסט . הוא מסוגל לעכל, בארץ הכבושה שהוא מדמיין אותה כשלו, את הילידים רק כפלחים או כרועים, כחלק מנוף פסטורלי, אך לא כבני אדם כמוהו שהיו כאן לפניו. קינות כאלה ניתן היה לשמוע ממתנחל צרפתי באלג'יר. מספרדי בגואה ומהולנדי ביאווה. אך זו איננה רק תודעתו ואיבתו של המתנחל היהודי החדש. באמצע שנת 2010, בעקבות הלחץ של המתנחלים, השר לאיכות הסביבה (!) גלעד ארדן שחושב כנראה כמוהו, מטיל מגבלות על הבנייה בעיר בתואנה של דאגה לסביבה.מיד לאחר מכן, באוגוסט 2010, מודיע משרד הביטחון לרשות הפלסטינית , וליזם בשאר אל מסרי כי ישראל לא תסייע בהקמת העיר רוואבי. האתר "חדשות סרוגים" מודיע ב26.8.2010 מפי עמיחי רובין כי השר כחלון ביקר באזור באותו יום, ראה את העיר הנבנית ושמע את תלונות המתנחלים על הכביש לרמאללה, העומד לעבור כולו בשטח B. השר מזדעזע וזועק 'וואי איזה פחד' ומבטיח לפנות מיד לנתניהו לבלום את התכנית."
אתרי המתנחלים יוצאים להתקפה מרוכזת. ערוץ 7 מדווח מפי שלמה פיוטרקובסקי ביום 17.5.2011 כי"תנועת 'רגבים' הפועלת "לשימור אדמות המדינה" פנתה היום במכתב חריף למפקד פיקוד מרכז האלוף אבי מזרחי, לראש המינהל האזרחי תא"ל מוטי אלמוז, למנהל לשכת התכנון במינהל אדריכל שלמה מושקוביץ ולקצין המטה בנושאי תחבורה ישראל אפריאט עם העתקים לשר הביטחון אהוד ברק ולמבקר המדינה השופט מיכה לינדנשטראוס. במכתב עליו חתום בא כוח רגבים, עו"ד עמיר פישר נכתב כי "הענקת הדרך ה'זמנית' אינה אלא הענקת פרס לפלסטינים על התעקשותם העקרונית על חשבון ותוך פגיעה קשה – ביטחונית ובטיחותית – בכביש 465 ובמשתמשיו, יהודים ופלסטינים כאחד. פגיעה חסרת אחריות, שאינה תואמת בשום קנה מידה את עקרונות התכנון והבטיחות התחבורתית המקובלים ועלולה לעלות בחיי אדם". ב24.1.2011 מורה השר עוזי לנדאו לחברת החשמל, ול'מקורות' לא לשתף פעולה עם החברות הבונות ברוואבי.
ההגבלות הרבות אמנם הפריעו להתקדמות הבנייה אך לא מנעו אותה, משום שהמנהל האזרחי לא הניח מכשולים – בשלב הזה - לפיתוח הפרויקט. הסיבה לכך הייתה ההערכה כי יצירת דיור לשכבות הגבוהות של האוכלוסייה הפלסטינית תגביר את רצונה בשקט ובשלווה ותעזור לשליטה הישראלית. העיר נבנתה לא כעיר שינה אלא כמרכז עירוני המכיל מוסדות חינוך, פארקים וגנים ציבוריים, מרחבי פנאי ותרבות כולל בתי קולנוע ותיאטרון פתוח עם 10,000 מקומות ישיבה. מומחים החלו להעריך כי העיר הזו תהווה נקודת מפנה בחברה הפלסטינית, בשל החזרת האורבניות לתוכה. היכולת של זוגות צעירים, לגור הרחק מהסביבה המסורתית תחליש את השליטה הפטריארכלית והחמולתית. הניתוחים האלה, לצד ההתפתחות המהירה של פרויקט העיר מטרידה קשות את הנהגת הקולוניציה הציונית.. אתר וואי-נט דיווח ב18.3.2012 כי תושבי חבל בנימין הפגינו נגד סלילת כביש לעיר החדשה. לאחר סלילת הכביש החדש בין רוואבי ורמאללה ב-2012, באישור המנהל האזרחי,הוחרפה ההתקפה על העיר בעיקר בערוץ 7 (16.4.2012). ראשי המתנחלים מיכאל בו ארי, אריה אלדד ואורי אריאל מחו על סלילת הכביש בטענה שנסלל בלי להתייעץ בהם. "אדוני הארץ" אמרו את דברם, ומדינת היהודים התיישרה מיד לביצוע המדיניות המסורתית שלה. במאי 2014 הסתיים השלב הראשון ורוכשי הדירות היו אמורים לקבל את מפתחות דירותיהם. זה לא קרה. ישראל החליטה לא לחבר את העיר לרשת אספקת המים. הערבים יכולים לגור במדבר.
ממש עם פרסום הכתבה ב"שיחה מקומית" הסכימה ישראל לחבר את העיר רוואבי למקור אספקת מים. כמובן שלאור הנסיון, קשה להעריך כי מדינת היהודים תניח לעיר הפלסטינית לגדול ולהתפתח בשלום בלי הפרעות נוספות. הלוואי שאתבדה.
א. אמינוב