ג'נוסייד והייצור הביטחוני
כותרת גדולה ב"ידיעות אחרונות" ביום 26.10.2014, בישרה לקוראי העיתון המאושרים כי "הספייק של רפאל ניצח את הטילים האמריקנים". הודו חתמה עם ישראל חוזה של 550 מליון דולר בעבור 8000 טילי ספייק ו300 משגרים. ההחלטה נפלה רק אחרי סיום מבצע "צוק איתן". הודו הכריעה לטובת התוצרת הישראלית, שהוכיחה את יתרונה על התוצרת האמריקנית. אכן יתרונה של ישראל על מתחרות רבות נובע מכך, שכלי הנשק מתוצרתה נוסו בשטח אש אמיתי. נראה שאחת הסיבות המניעות את ישראל לצאת מפעם לפעם למלחמה בעזה, היא הצורך של מערכת הביטחון והתעשיות הביטחוניות לנסות את כלי הנשק החדשים במרחב מאוכלס כשטח אש, כדי שתוצאות הניסויים יקבלו גם הערכה מספרית אמיתית ולא משוערת.
עזה, אחד האזורים האורבניים הצפופים בעולם, היא שדה ניסוי מתאים ביותר למטרה זו. הצורך בניסויים כאלה עולה בהתמדה, הן בשל התרבותם, שכלולם וגיוונם של אמצעי ההרג, הן בשל הגידול בחלקה של תעשיית הנשק ביצוא הישראלי, והן בשל ההבנה המתגבשת בקרב ממשלות וארגוני בטחון, שרוב המלחמות בשנים הקרובות יתרחשו בתוך ערים. הסיבה לכך היא העובדה שרוב אוכלוסיית העולם כבר שוכנת בערים וההערכה היא שמשברים כלכליים וחברתיים חמורים, שיאיימו על הסדר החברתי הנוכחי, עומדים על סף דלתנו. כבר במבצע "צוק איתן" ראינו שימוש נרחב במכשירי הרג חדשים, משוכללים ומותאמים ללחימה אורבנית. הפרסומים על כך אינם סודיים כלל.
היותה של ישראל מעצמת יצור נשק היא עובדה ידועה זה מכבר, אך צמיחתה המהירה מתאפשרת בזכות השימוש בנשק על אוכלוסייה אנושית, ויצירת הוכחות אמינות ליכולת הרג, המהוות פרסום שיווקי, מצוין וזול לחברות הישראליות ומגבירות את יכולת המכירה שלהן. לדוגמה, בשנת 2014, חברת אלביט מערכות, התעשייה האווירית והתעשייה הצבאית, שמוצריהן נסחרים בעולם כולו, קיבלו ייצוג של כבוד בדירוג מאה יצרניות הנשק הגדולות בעולם, שערך השבועון הביטחוני האמריקאי דיפנס ניוז. אלביט מערכות דורגה במקום ה-30, התעשייה האווירית דורגה במקום ה-35 והתעשייה הצבאית (IMI) דורגה במקום ה-94. כיצואנית נשק נחשבת כיום ישראל כשישית בעולם.הישג ישראלי נוסף הוא קבלתה של חברה ישראלית ISDS המתמחה בייעוץ בטחוני ואספקת ציוד של מערכות לא מאוישות כאחראית לאבטחת האולימפיאדה בריו דה ג'נרו בשנת 2016.
חברת רפאל פיתחה לצלף הישראלי מערכת שתאפשר לו להרוג אחרים במהירות ובביטחון, הודות ל-Spotlight, מערכת אלקטרו-אופטית לאיתור מיקום צלפים, שפותחה בידי "רפא"ל. לדברי מנהל השיווק והפיתוח העסקי בחברת רפאל, "המערכת (שהופעלה בצוק איתן), יכולה לגלות את המיקום המדויק של הצלף (האויב) בתוך שנייה". לטענתו, נתוני הגילוי שלה עומדים על 95%. "הראשונים שקיבלו את המערכת לשימוש מבצעי היו לוחמי המארינס, שהשתמשו בה לראשונה באפגניסטן. בעזה נוסה גם כדור רובה מתוחכם לצלף, Razor core, המיוצר בידי תע"ש. לדברי יצרניו הוא מאופיין" בדיוק משופר, בכוח עצירה גבוה ובטווח משופר", ההכרחיים בשטח עירוני (ידיעות אחרונות 28.7.14).
תעשיית ההרג הישראלית פיתחה גם מערכת הגנה לטנקים מתוצרת רפאל, "מעיל רוח", המסוגלת להשמיד טילי נ"ט ואת החוליה המשגרת. מפתחי המערכת זכו בפרס בטחון ישראל ומדינה זרה כבר רכשה את "מעיל רוח", הכוללת מכ"ם מתוצרת "אלתא" של התעשייה האווירית, מחשב ירי ואמצעי יירוט. אמצעי היירוט של "מעיל רוח" מורכב ממטען של כדוריות מתכת, הפוגע בטיל במעופו וגורם לו להתפוצץ לפני פגיעה. ייחודה של המערכת הוא ביכולתה להתמודד מול טילים קצרי טווח. מטען הכדוריות הניתז יכול להרוג את כל הנמצאים בקוטר עשרות מטרים מהטנק. הטנק הישראלי מצויד גם בפגז החכם החדש "כלנית", המתעדכן ישירות מהמחשב בעת שהוא נטען בתותחי 120 מ"מ של הטנק, וניתן לתכנתו להתפוצץ מעל המטרה ולהשמיד את כל מה שמתחתיה. פגז הכלנית בא להחליף את פגז הרקפת, המשוכלל פחות, שהיה בשימוש מאז מלחמת לבנון השנייה. פגז נוסף בסדרה הוא ה"חצב", שנועד לחדור קירות חיצוניים של בתים ולהתפוצץ בתוכם. מעניין, שהחברות הישראליות בוחרות להעניק לכלי ההרג שלהם שמות של פרחים: כלנית, חצב, רקפת. אולי כדי לחבבם על נשים וילדים.
במבצע "צוק איתן" הופעל לראשונה נגמ"ש בלתי מאויש, המסוגל לנוע במהירות של 50 קמ"ש ולשאת ארבעה טון ציוד ואספקה. אין זה רכב רובוטי ממש, אלא משוריין הנשלט מרחוק (ישראל היום 13.8.14). רכב ותיק יותר הוא המשוריין הישראלי ראם, שיצרה התעשייה האווירית באמצעות חברת רמת"א, המעסיקה כ-350 עובדים בנגב. הראם מיוצר למעשה מאז 1985 ובשלושים השנים האחרונות נמכרו רק כ-450 יחידות ללקוחות זרים (ידיעות אחרונות 6.7.14).לעומת זאת לאחרונה, זכה המפעל בהזמנת 100 יחידות ראם לכוחות האו"ם באפריקה. חגי שמואל, מנהל השיווק של המפעל, מסביר שהראם מסוגל לעסוק בפיזור הפגנות, להובלה ממוגנת של שמונה חיילים, לשמש כרכב תקיפה ולשאת טילים או מרגמה. רכב זה יכול גם להיות חלק מכלי הנשק במלחמות התוך עירוניות, הצפויות בעתיד הקרוב לפי הערכות המומחים.
ומכאן לתחום הימי. כלי השייט של חיל הים אינם יכולים לפעול בשטח הימי הקרוב לחוף, המכונה מי אפסיים. חברת DSIT הצליחה למצוא פתרון לבעיה. לדוגמה, הצוללים הפלסטינאים, שעשו את הדרך מעזה לשטח ישראל, נתגלו באמצעות מערכת Aqua Shield. לדברי יצרניה, אין היא משאירה ללוחמי קומנדו של האויב שום סיכוי. כיום ישנן בעולם רק שתי חברות שיודעות לתת מענה לאיום זה המכונה "סונר". המערכת מתאימה גם לסיכול איומים על קידוחי הנפט והגז הטבעי בלב הים, ועל הסחר הבינלאומי דרך הים. פגיעה במתקנים אסטרטגיים בלב הים או בחוף (כגון קידוחי נפט, קידוחי גז, תחנות כוח על החוף, מתקני גרעין ועוד) עשויה להסב נזקים כבדים מאוד לכלכלה ואף לשתק מדינות. המרוויחה הגדולה היא DSIT, המציעה את אמצעי הגילוי המנוסה והמתקדם ביותר בעולם ושולטת כיום על כ-70% מכלל המכירות של סונרים בעולם.
אולם, מוצרי הדגל של החברות הישראליות הם המל"טים, שהביאו את ישראל לקדמה הטכנולוגית בתחום התעופה הבלתי מאוישת, וכמו כן חלקים במערכת כיפת ברזל, מכ"מים מסוגים שונים, מערכות אלקטרוניות ואלקטרואופטיות שונות ועוד. התעשייה האווירית אף זכתה לפני מספר חודשים במכרז של לוקהיד מרטין ליצור כנפי ה-F35. שתיהן לוקחות חלק בלא מעט פרויקטים ביטחוניים-טכנולוגים ברמה הגלובלית. במלחמה האחרונה על עזה, למעלה ממחצית הגיחות המבצעיות בוצעו באמצעות מל"טים. ישראל משוכנעת שבעתיד יגבר חלקו של הנשק הרובוטי בשדה הקרב. כנראה שהטייסים האנושיים יועסקו בעיקר בהכנת סרטוני תעמולה על "אי פגיעה" באזרחים.
* * *
יעילותה והצלחתה של תעשיית ההרג הישראלית אינן נובעות מ"הגניוס היהודי", כמו שטוענים ישראלים, אלא מן העובדה שלרוב מדינות העולם אין מרחבי ניסוי נשק, המאוכלסים בשפני ניסוי אנושיים שאיש אינו מתעניין בהם. ניסויים אלה הכפילו בשנת 2013 את ייצוא הנשק הישראלי לאפריקה (הארץ 8.10.14). הצלחת הניסויים הגבירה את מכירות הנשק הישראלי לכ-40 מדינות ברחבי העולם. ברור שבלי מלחמות יקשה על ספקי ייעוץ ביטחוני ישראליים האחראים לאימון יחידות צבא בטוגו, ניגריה, גאבון, ניגריה ואפילו בגיאורגיה, להמליץ על נשק ותחמושת ישראליים. במאמר בדה מרקר (8.8.14) קובע שוקי שדה, כי שלוש התעשיות הביטחוניות הגדולות - אלביט, רפאל והתעשייה האווירית – רשמו בחודש האחרון ניצחון ברור, מאחר ש"סגן מנהל השיווק שלהם הוא צוק איתן''. אגב, בישראל רשומות כאלף חברות המייצרות נשק, המספקות פרנסה לכ-150.000 איש. יעקב רוזמן מהתעשייה האווירית הצהיר: "צה"ל הוא מקדם מכירות טוב עבורנו".
רשימת כלי הנשק הנ"ל היא רק קמצוץ מהפרסומים הגלויים של חברות ייצור הנשק ומהעיתונות הישראלית. רובם נתפרסמו כתעמולה לשיפור תחושת הכוח הישראלי בתקופת המלחמה האחרונה על עזה. במלחמה זו נעשה גם שימוש מורחב בתעמולה, הן בתקשורת המסורתית, שהתגייסה בהתלהבות לעניין, והן ברשתות החברתיות. לשם הפעלת הרשתות החברתיות גויסו ומומנו מאות מומחים ומתכנתים, שהפעילו רשת מתנדבים גדולה להפצת העמדה הישראלית הרשמית במסווה של "דעת קהל". אלה אחראיים גם לסרטונים רבים, המעוותים את פרסומי האויב באמצעים טכניים ויצירתיים שונים ומפרסמים כזבים במסגרת חדשותית כביכול.
ישראל היא למעשה צבא שיש לו מדינה. לשם בחינת יכולת ההרג של תוצרתה, אין היא יכולה להסתפק במתקן צנוע דמוי עיירה, שהוקם בנגב בהשקעה של 226 מליון דולר ושיועד בעיקר להכשרת לוחמים. במתקן זה לא ניתן לבחון את הפצצות שריסקו 40,000 בתים ברצועה, ואי אפשר להכניס אליו 2200 איש כדי לבחון באמצעותם את כושר ההרג של כלי הנשק. לשם כך ישראל חייבת להמשיך ולהחזיק ברצועת עזה, ולכן היא פועלת להרס ניסיון האיחוד הפלסטיני וטיפוח משטרים שונים בגדה וברצועה. ראוי לזכור שישראל איננה הראשונה שצבאה בדק את יעילותם של כלי נשק על בני אדם חסרי זכויות. אנשי ס"ס רבים באזורים שגרמניה כבשה במלחמת העולם השנייה בדקו את כוח ההרג של כלי נשקם על ידי העמדת אנשים בטור, ירייה באדם הראשון ובדיקה כמה אנשים הצליחו להרוג בירייה אחת. זה מה שקורה כבר שנים בעזה - ניסויי כלי נשק על אנשים חסרי זכויות. יש הטוענים כי אלה "רק" פשעי מלחמה. לדעתי זהו ג'נוסייד מבוקר, המשתלב בתהליך מחיקתה המתמשך של האומה הפלסטינית, שישראל מבצעת מאז הקמתה.
אלי אמינוב