אין יותר ניצול - רק העסקה
כבר בנובמבר 2013 אישרה מליאת הכנסת בקריאה טרומית חוק, הנראה במבט ראשון חסר חשיבות ואף מגוחך, שמטרתו החלפת המונח מעביד במונח מעסיק. בחוק תמכו 34 חברים והוא עבר ללא התנגדות של אף חבר כנסת. את החוק המציאו במשותף נחמן שי מ"העבודה" ורוברט אילטוב מ"הליכוד ביתנו". בדברי ההסבר להצעה נכתב כי "חוקי מדינת ישראל מכנים את מי שמספק עבודה בתואר 'מעביד'. זהו מונח אנכרוניסטי שאיננו משקף את יחסי העבודה, ויש לו קונוטציה שלילית לימים חשוכים בהיסטוריה ולהעברת מסר נורמטיבי שונה של הצדדים למערכת יחסי העבודה". את הפרוזה היצירתית הנלהבת הזו רצוי לתרגם ללשון בני אדם:
ובכן המעביד,שכל מהותו היא שימוש בעובד, או נכון יותר בכוח העבודה של העובד כדי לצבור עושר, הוא בעצם סוג של פילנטרופ נדיב, המעסיק אנשים כדי לשלם להם משכורת. בדיון על החוק אמר אמר ח"כ אילטוב כי "חשוב שנתייחס באופן מילולי הולם לכל אלה שמייצרים מאות אלפי מקומות עבודה במדינה שלנו". מה זה בדיוק? האם יצרני מאות אלפי מקומות עבודה היו קיימים לולי הפועלים העובדים אצלם? החברה האנושית הרי יכולה להסתדר מצוין ללא מעסיקים, אך לא לשרוד יום אחד ללא עובדים, המייצרים הכול. כנראה "יחס מילולי הולם" חייב להכיל גינוני כבוד לרום מעלתו המעסיק (המעביד). איך לכנותו - הוד מעלתך? או להימנע מהתארגנות למען כבודו? להשתחוות - או לוותר על חופשה שנתית?. בטקס הצגת הנושא בכנסת נתגלו עוד פניני לשון. כמו: "המונח מעביד יש לו קונוטציה שלילית לימים חשוכים בהיסטוריה האנושית של אדון ועבד". ובכן ידידי, הימים החשוכים ביחסי עובד ומעביד קיימים היום. יחסים אלה בימינו, דומים הרבה יותר ליחסי אדון ועבד קדומים, או יחסי עובד ומעביד במאות ה18 וה19 מאשר ליחסי העבודה במאה העשרים, בה צמחה מדינת הרווחה, בה התפתחו תנאי העבודה וזכויות העובד ובה הנורמה המקובלת הייתה הסכמים קיבוציים ועליות שכר מתוכננות.
כל אלה נעלמו לחלוטין בימינו אלה. החלשה מתוכננת של העבודה המאורגנת נעשתה בישראל תוך הפרטת נכסי ההסתדרות הכללית והחברות הממשלתיות החל משנות השמונים של המאה שעברה. בד בבד החלה הפרטת יסודות מדינת הרווחה תוך שימוש בעמותות העוסקות במעשי צדקה, המסייעות למדינה להשתחרר ממחויבויותיה לאזרחיה. התפיסה הניאו ליברלית שמטרתה להעשיר את המאיון העליון על חשבון שאר האוכלוסייה השתלטה על מקצוע הכלכלה, על השיח הציבורי ועל האקדמיה, המהווה שותף פעיל של איגודי המעבידים להאצת התפוררות החברה. אטומיזציה זו של האוכלוסייה ובעיקר של העובדים, מחסלת את הסולידריות החברתית ומשליטה את תפישת העולם של ההון על המרחב הציבורי. בתקופה זו גם נוצרו החוקים והמנגנונים ליבוא עובדים זרים זולים, כדי להתחרות בעובד המקומי ולהביא לירידת שכרו. כתוצאה מכך למשל, בעוד שהחלק של האלפיון העליון בסה"כ ההון בישראל רק ממשיך לעלות, השכר הריאלי של העובדים בישראל לא עלה מאז שנת 2000 ואף ירד ב- 1%. גם חברות הקבלן החלו לפרוח בד בבד עם ארגוני סחר ויבוא של בני אדם וכיום כשליש מן העובדים בישראל הם עובדי קבלן המנוצלים באופן מחפיר על ידי החברות המעבידות אותם ודורשות להיקרא "מעסיקות".
בתהליך הדיון בחוק, הנקרא כעת: "חוק להחלפת המונח מעביד במילה מעסיק (תיקוני חקיקה התשע"ד - 2014) בכנסת, נתגלו עוד ועוד תומכים ומליצי יושר מוזרים לחוק. למשל, ארגון רבני צהר סברו כי "באופן מהותי משקף החוק את נקודת המבט היהודית". גם האקדמיה ללשון העברית סברה שזהו חוק ראוי ולדבריהם "אנו סבורים שתפקידו של המחוקק לתת שמות לתופעות חברתיות שונות, ובכך לעצב את התודעה ואת ההתנהגות על פי ערכים יהודיים ודמוקרטים ראויים" (דה מרקר - 12.8.14), כלומר לחנך מחדש את העובדים בישראל. נשיא איגוד לשכות המסחר, אוריאל לין ועורך הדין של התאגיד כתבו מאמרי ברכה בעיתונים. הראשון הכריז כי "להחלטת הכנסת אמש (7.7.2014), ערך היסטורי. היא נותנת ביטוי נאמן למורשת של היהדות ולערכיה..." מדוע גייסו כל אלה את היהדות להצדקת עמדתם בנושא, לא לגמרי ברור, אך כנראה שדבר זה נעשה כדי לקרוא לדבריהם דברי אלוהים חיים.
העובדה המבישה ביותר היא שבהצבעה בכנסת על הצעת החוק לשטיפת המוח של העובדים ולהעצמה של דמות המעבידים, תמכו 40 חברי כנסת בקריאה השנייה והשלישית לחוק ואף ח"כ לא התנגד. מסתבר שאפילו מפלגת העבודה (שאולי תשנה ברוח החוק את שמה ל'מפלגת התעסוקה'), חושבת כנראה, שכיבוס מונחים אמיתיים של יחסי עבודה, והמרתם ביצירי-לשון אידיאליים ודמיוניים, טובים גם לעובדים שהיא מתיימרת לייצגם.
כאשר בכנסת ישראל יש סוכנים ולוביסטים של כל בעלי ההון ואיגודי המעבידים אך אין לוביסטים ל-3.2 מליון עובדים - איננו זוכים לשום מאבק נגד ניצול העובדות והעובדים, אלא רק לטשטוש עובדת הניצול, למחיקת ההבדלים בין עובדים למעבידים. סליחה, 'מעסיקים'.
המעבידים שכוחם עלה בעשורים האחרונים מעבר לכל פרופורציה, כתוצאה מהחרבת העבודה המאורגנת, והשפעתם על הכנסת עצומה וישירה, יכולים להביא לחקיקת עוד ועוד חוקים לשיפור מצבם ולרימום מעמדם. לעובדים אין אפשרות להתנגד להם, או לחוקים האוויליים שמחוקקים נציגיהם. הדרך היחידה לשנות את העובדה שהעובדים הפכו להיות הסחורה הזולה ביותר במשק, ניתן לשנות רק על ידי התארגנות. רק איגודים מקצועיים דמוקרטיים יוכלו לשפר את מצב העובדים ולהביא גם לשינוי החוקים הפוגעים בהם. לכן קומו התארגנו!
אלי אמינוב