בין דרום אפריקה לפלסטין

חסידי "פתרון שתי המדינות" חסר התוחלת מצאו להם לאחרונה דחליל נאה לנפנף בו כנגד רעיון הקמתה של מדינה אחת בכל פלסטין: העובדה כי בדרום אפריקה נמשכת מדיניות האפרטהייד גם אחרי ביטולה הרשמי, והמיעוט הלבן ממשיך ליהנות מפריווילגיות כלכליות ומעמדיות כמו בעבר, על חשבון הרוב השחור. בהסתמך על הנסיון הכושל הזה לקיים שיוויון בין מדכאים ומדוכאים, נוח להם לגזור ממנו את המסקנה המיידית, האומרת כי כי מדינה אחת "בהכרח" תשמר את היחסים בין השליטים - לבנים/יהודים לבין הנשלטים שחורים/פלסטינים.

השוואה זו, המאפשרת לחובבי "שתי המדינות" להציג עצמם כמי שכל דאגתם נתונה לפלסטינים המדוכאים, מבוססת על טעות עמוקה: התייחסות לצורה של המסגרת המדינית ולא לתוכן ולמהות של אותה מסגרת.

על העובדות אין ויכוח. דרום אפריקה היא כיום מקום המגלם אסון והרס חברתי. השכבה שדיכאה את ההמונים בעבר, ממשיכה לשלוט ולדכא את האוכלוסייה שציפתה להשתחרר עם הביטול כביכול של משטר האפרטהייד. אולם העברת השלטון הפורמאלי לידי נציגי השחורים וביטול מדינות החסות, לא היתה שוות ערך להקמתה של מדינה חילונית דמוקרטית. כדי להקים מדינה כזאת צריך היה לקבל חוקה דרך אסיפה מכוננת שנבחרה על ידי כלל תושבי המדינה.מכיוון שזה לא קרה בוטל רק המעטה החיצוני של האפרטהייד. גרעינו הקשה, אותו חלק הדומה להפליא למערכת חוקי האפליה הקיימים בישראל מאז הקמתה, נשאר ביסודה של מדינת דרום אפריקה החדשה. מה קרה בדרום אפריקה? הארץ שהיתה אמורה להפוך עם סיום האפרטהייד למדינה חילונית דמוקרטית, הפכה למעשה לקליפה חלולה של דמוקרטיה פרלמנטרית, הנשלטת בידי אותם תאגידים ואותם כוחות חברתיים שקיימו את משטר האפרטהייד.

בניגוד לתוכנית הפוליטית של האיי-אן-סי שהבטיחה להחזיר את המדינה לרוב השחור, נשאר הכח האמיתי בידי המיעוט הלבן.על עובדה זו כותבת נעמי קליין בספרה דוקטרינת ההלם: "בתקופה המכריעה שבין שחרורו של נלסון מנדלה מהכלא בפברואר 1990, לבין מינויו לנשיא המדינה ב-1994, ויתרה מפלגתו, האיי-אן-סי על רוב רובה של "אמנת החופש" שנתקבלה בקונגרס של העם ב-1955. האמנה נפתחה בהצהרה: "העם ימשול". שבועיים לפני שחרורו מהכלא, שלח מנדלה לתומכיו מסר קצר שנועד להבהיר להם כי התוכנית של מפלגתו לא נשתנתה וכי שחרורו לא נובע מויתור כלשהו. במסר נאמר: "מדיניותה של האיי-אן-סי היא להלאים את המכרות, את הבנקים ואת התעשיות המונופוליסטיות... שינוי או תיקון עמדות בנושא זה לא יעלה על הדעת. העצמה כלכלית של השחורים היא יעד שאנו תומכים בו ומעודדים אותו ללא סייג, אך במצבנו אין מנוס משליטה של המדינה בענפים מסוימים של הכלכלה". מילים כדורבנות, אולם מילים אלה הפכו לאות מתה תוך זמן קצר ביותר. אנשי שמאל רבים נוטים להאמין כי ניתן לחסל את משטר האפרטהייד המוסווה בישראל כמו שחוסל האפרטהייד הגלוי בדרא"פ. אך לא רק ישראלים מאמינים בכך, אלא גם חלק נכבד מההנהגה הפלסטינית. כך לדוגמה במסמך "החזון" יש ניסיון לדמות את תהליך השחרור מהמשטר אחר 1990, הציוני לתהליך הפוליטי בדרום אפריקה ויש גם כוונה לאמץ "ועדות אמת ופיוס". למרבה הצער "ועדות אמת ופיוס" שימשו למעשה כיחידות "גרילה", לצורך חיפוי על שימור מהות המשטר הלבן, שלתוכו השתלבה גם צמרת האיי-אן-סי, שרובה הושחת על ידי המשטר הזה. המוני השחורים הושארו באותה ביצה שבה נרקבו קודם לכן. תחת ממשלת ג'ייקוב זומו וחבריו, הם והודרו מפירות הכלכלה שהם מפעילים ומהאדמות הגזולות. בה בעת, מנהיגי האיי-אן-סי לשעבר מתגוררים בווילות הדורות בשכונות הלבנים, וילדיהם לומדים במוסדות החינוך הפרטיים היוקרתיים שמוחזקים ע"י הלבנים. ניצחון ההמונים נחטף מידיהם בצורה מכאיבה. אנו דוחים כל אפשרות לקבל תהליך כזה כאן. "ועדות האמת והפיוס" שחלק מהשמאל הישראלי הפכם ליעד ולמשאת נפש אחרי חתימת הסכמי אוסלו, שימשו בדרא"פ כמסך להסתרת הסכם בין ממשלת האפרטהייד של דה-קלרק ובין צמרת האיי-אן-סי. ההסכם, שתורגם לחוקה, והוכתר ע"י משאל עם, כפי שמציע גם "החזון", לא היה פרי של דיון דמוקרטי ומעמיק. לא נערכו בחירות לאסיפה מכוננת וריבונית בעלת כל הסמכויות, שתפקידה היה: דיון וחקיקה של חוקה דמוקרטית, לא גזענית, לא עדתית. מכיוון שתהליך כזה חייב גיוס מירבי של ההמונים, כלומר בעיקר של רוב השחורים, ביטלה אותו הנהגתם, שחששה למעמדה. "אמנת החופש" נשכחה: במקום הלאמה של אוצרות הטבע לטובת העם, מכרה הממשלה החדשה את אותם מקורות מועטים שהיו בחזקתה כדי לממן את קצבאות עובדי הציבור הלבנים של משטר האפרטהייד. לא הייתה הלאמה של המכרות, הבנקים והתעשיות המונופוליסטיות, לא בוצעה הלאמה של הקרקעות ולא רפורמה אגררית. במקום זה, אפילו הבנק המרכזי של דרא"פ הופרט ובראשו הועמד מי שהיה שר האוצר של ממשלת המיעוט הלבן. יש אכן דמיון בין הסתלקות הנהגת האיי.אן. סי מן הפרוגרמה הדמוקרטית שהיתה לה בעבר, לבין הסתלקות הנהגת אש"פ מן הפרוגרמה של מדינה חילונית דמוקרטית, באוקטובר 1988 ובחתימתה על הסכמי אוסלו. שתי ההנהגות האלה אכן בגדו בהמונים שאותם היו אמורות לשחרר. הן הפכו לשותפות לנישול ולדיכוי של המשטרים שאותם אמורים היו למגר. אמנם בדרום אפריקה העשירה, התגמולים והשלמונים לשכבת ההנהגה המבצעת את מדיניות המיעוט הלבן היו גבוהים בהרבה מן האתנן שקבלה ההנהגה הפלסטינית, אשר לא זכתה לקבל אפילו מדינת חסות זעירה ומפוצלת. אולם בשני המקרים נמשך דיכוי ההמונים: שם תחת בנין מעוות של המדינה המשותפת כביכול, וכאן באמצעות החזון המעוות של שתי מדינות לשני עמים.

א. מנשה

#דרוםאפריקה #פלסטין