על מזמוז, שחיקה ובחילה
תחת הכותרת "המזמוז השוחק" הופיע בעיתון הארץ מיום 30 לספטמבר 2013, מאמרו של יצחק לאור המתקיף את חזון המדינה הדמוקרטית האחת בכל פלסטין ההיסטורית, ככניעה לתוכניות הממשלה והמתנחלים. הממוען הישיר להתקפתו החריפה הוא הפרופסור איאן לוסטיק, אשר פירסם בניו יורק טיימס מאמר שכותרתו "אשליית שתי המדינות", מאמר הקובע את מותה הלא מכובד של תכנית שתי המדינות, הנשלפת ממרתף הנשייה, בכל פעם שהשאלה הלאומית הפלסטינית מסכנת את הסדר הפוליטי והחברתי האזורי. פרופסור איאן לוסטיק אינו זקוק לתמיכתי או להגנתי בעניין השאלה הפלסטינית. צודק יצחק לאור כשהוא מציין כי ספרו של לוסטיק, "ערבים במדינה היהודית" (הוצאת מפרש, חיפה, 1985), הוא הספר הטוב ביותר בנושא זה שהתפרסם בעברית. לוסטיק חשף בספרו בעיקר את צורות השליטה המתוחכמות של ישראל בחברה הערבית שנותרה כאוד מוצל מהנכבה בגבולות 1948, את המנגנונים המאפשרים את הדרתה, הפיכתה לשולית ומניעת התפתחותה תוך שימור הפטריארכיה הערבית ושליטתה כסוכני השלטון באוכלוסיה זו. בקיצור לוסטיק פרץ דרך לאותם חוקרים שבאו אחריו ועמדו על כתפי משנתו. זניחתו את תכנית האפרטהייד המכונה שתי מדינות, מצביעה דווקא על תבונתו והבנתו העמוקה בנושא ומהווה ביטוי לתפישה טובה יותר של המציאות בפלסטין. קריסתה של נוסחת הכזב "שתי מדינות לשני עמים" מהווה עובדה מוגמרת, ושוב אי אפשר לשכנע את ההמונים להמשיך וללכת שולל אחריה. זה מסביר היטב את הפאניקה שמשדרים דוברים ישראלים מכל קצות הקשת הפוליטית הציונית. שנים רבות היה רעיון "שתי מדינות לשני עמים" מסווה מצוין להמשך הכיבוש תוך הפיכת הנהגת אש"ף לקבלן משנה שלו, ולחיזוק מדינת האפרטהייד. עתה, סוף סוף, קורסת הנוסחה השקרית הזאת, ששמשה כותונת כפיה לעם הפלסטיני הנאבק לחירותו ובלם לתקוותיו. למבקריו של איאן לוסטיק מצטרפת גם מאיה רוזנפלד, (הארץ 18.10.2013) וטוענת שהסיבה לזריקתה לפח היא "התיווך הלא הוגן של האמריקנים בסכסוך". חבל שהיא מתייחסת לעדת הצללים של ה"סולטה" (הרשות הפלסטינית) כאל מנהיגים פוליטים, שידם קצרה מלפעול מול ישראל בגיבוי אמריקני, בעודם בעצם קבלני משנה מושחתים של הכיבוש הישראלי. מה שעצוב יותר הוא שהגברת רוזנפלד כנראה האמינה, כמו רוב השמאל הישראלי, כי ארה"ב יכולה הייתה בשלב כלשהו להיות מתווך בכלל. התלישות של גישה זו נובעת מהתעלמות מעובדת השליטה האימפריאליסטית במזרח הערבי, כמו מהיות ישראל תוצר, חלוץ ובסיס של מערכת זו ומהיות ארה"ב אבר מרכזי בגוף מפלצתי זה. מטרתה האמיתית של תכנית "שתי המדינות" הייתה מאז ומעולם להשיג הכרה של הנהגה פלסטינית ב"מדינה היהודית", הבנויה על מוטיב ההפרדה, שתומצת במשפט: "הם שם ואנחנו כאן"; וכן "הם שם בלי בג"ץ ובלי בצלם" ולשמר את המדינה הציונית המתבססת על גזענות פרימיטיבית תוך טיפוח ערכים עדתיים ודתיים ריאקציוניים. על בסיס תכנית זו צמחו הסגר, הכתר,המחסומים, הכבישים העוקפים, חומת ההפרדה והדרת הפלסטינים מזכויותיהם ואדמותיהם. בהדרגה, בהמשך להסכמי אוסלו, שיטות השליטה. ההדרה והנישול מזכויות שהופעלו על הפלסטינים בשטחים שנכבשו ב-1967, זלגו לתוך שטחי 1948, והפכו לבוטים וגלויים יותר. "מצפים" - סוג של התנחלויות חדשות בלב אוכלוסיה ערבית - נזרעו כמוקשים על אדמה מופקעת, בכל מקום שבו קיומם מסייע להגבלה של בנייה פלסטינית. בישראל שבתוך הקו הירוק נסללו כבישים עוקפים ונבנו חומות הפרדה מקומיות. ממש כמו בשטחי 67' הפכה מדיניות הפרדה זו לתופעה הפוגעת ביישובים ערבים פלסטינים אזרחי ישראל. סיסמת "שתי המדינות" שימשה מנוף למיסודו, ייצובו וביצורו של משטר האפרטהייד. שלא כטענתו של יצחק לאור, המעמידה את תכנית המדינה המשותפת כחידוש שנולד ממזמוז של תכנית שתי המדינות ומשחיקה בעמדת תומכיה, האמת הפוכה לחלוטין. תכנית החלוקה שאותה אימץ האו"ם ב-1947, בנויה על שלילתה וסילוקה מסדר היום של תכנית המדינה הדמוקרטית האחת שהייתה היסוד להגדרה עצמית של כל המדינות שהחלו להשתחרר מעול הקולוניאליזם. החלוקה נועדה לשמש מכשיר לחיסול האומה הפלסטינית, כחלק מהשלכות הסכמי יאלטה שנערכו בין האימפריאליזם והביורוקרטיה הסטליניסטית, ואשר נועדו לשמירה על הסדר החברתי העולמי. תכנית המדינה החילונית הדמוקרטית, הייתה ברורה לחלוטין לתנועה הלאומית הפלסטינית והייתה האלטרנטיבה היחידה לתכנית לקריעת פלסטין לגזרים. כך נכתב בספטמבר 1947 בעיתון "קול המעמד" המחתרתי שיצא בפלסטין. במאמר שכותרתו "נגד החלוקה" : "החישובים שהולידו את הצעת חלוקת פלשתינה הם אותם החישובים שהביאו לחלוקת הודו. "וחישובים אלה מה הם? "בתקופתנו, מקיים האימפריאליזם את שלטונו באמצעות שתי שיטות: דיכוי גס וברוטאלי - באינדונזיה, הודו-סין ויון, או חרחור ריב לאומני. השיטה האחרונה בטוחה יותר, זולה יותר ומאפשרת לאימפריאליזם להסתתר מאחורי הקלעים...'עצמאות' המדינה היהודית תתבטא בכך שתוכל לבחור:לגווע ברעב או להימכר לאימפריאליזם על עורה ועצמותיה... מדינת כיס יהודית בלב המזרח הערבי עשויה להיות מכשיר מצוין הנתון לחסד ולשבט בידי האימפריאליסטים. אלה ישתמשו בה לביצור עמדתם ויטפחו בו בזמן בקרב ארצות ערב את 'הסכנה היהודית', כלומר את הפחד מפני מגמות ההתפשטות בלתי נמנעות של המדינה היהודית הזעירה. וביום בהיר אחד יעזבו 'הידידים' את המדינה היהודית לנפשה... בקיצור הצעת ועדת אונ"א[הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני פלסטין] אינה פתרון ליהודים, גם לא לערבים. היא פתרון רק למדיניות האימפריאליסטית". כל מלה בסלע. כלל לא מפתיע כי ארגון השחרור הפלסטיני שהחל פעילותו ב-1966, קיבל על עצמו את תכנית המדינה החילונית דמוקרטית כדרך הלאומית הפלסטינית לחירות ולהגדרה עצמית. גם בתוך מדינת ישראל אימצו גופים פוליטיים שונים פרוגרמה זו. לדוגמא: ברית הפועלים (אבנגרד), בשנת 1970, אבנא אל בלאד ב1983, מצפן מרכסיסטי ב1986-ואחרים. מאז שנת 1998, עם ייסוד הוועד למען מדינה חילונית דמוקרטית בכל שטח הארץ לא ירדה סיסמה זו מסדר היום למרות מיעוט תומכיה.
כיום הולכת ונבנית תנועה רחבה חדשה שחרתה על דגלה את תכנית המדינה הדמוקרטית האחת בכל פלסטין ההיסטורית. תכנית זו היא היחידה היכולה לפתור את השאלה הלאומית הפלסטינית, להחזיר את הפליטים למולדתם ולשחרר את היהודים מן הגטו הקלריקלי והמסוכן שבנתה לו הציונות.
מפליאה קביעתו של י. לאור במשפט הסיום של מאמרו ב"הארץ". הוא כותב: הסטטוס קוו הוא מזמוז ישראלי נינוח של המו"מ עד כדי מחיקת הלאומיות הפלסטינית (הדגשה שלי. א. א.).
העובדה היא, שהתנועה הציונית עוסקת זה 66 שנה ויותר במחיקת הלאומיות הפלסטינית בשיטות שונות. אולם, שום דבר לא תרם לכך יותר מהוויתור של הנהגת אש"ף על תכנית המדינה החילונית הדמוקרטית והמרתה בחרוזי הזכוכית של הסכמי אוסלו. פתרון הכזב של שתי מדינות, הוא הדחליל שבחסותו נרמסה לא רק הלאומיות הפלסטינית אלא העם הפלסטיני על כל חלקיו. תמיכה בדחליל זה כיום פשוט מעוררת בחילה. היא מציעה אשליה מחודשת להמונים שהבינו כבר כי זו מהווה עבורם מלכודת מוות. מה שגדל, התבצר והתרחב כתוצאה מתוכנית זו היא רק מדינת האפרטהייד היהודית. מי שרוצה לתמוך בלאומיות פלסטינית אותנטית, כלומר בהגדרה עצמית פלסטינית ולא בתחליפים, צריך להצטרף לקריאה להקים מדינה דמוקרטית אחת ולדרוש את חזרתם של הפליטים הפלסטינים למולדתם.
אין גם שום סיבה להמתין או לפתוח בהתקוממות מזוינת נגד הכיבוש כמו שטוענת רוזנפלד לכאורה מתוך דברי לוסטיק. יש לבנות תנועה מאוחדת ומגובשת למען רפובליקה חילונית דמוקרטית בכל פלסטין ההיסטורית ולהיאבק יחד למען מה שלוסטיק מציע: מאבק למען שוויון זכויות אישיות ופוליטיות של כל תושבי הטריטוריה ופליטיה, דבר המצריך כמובן את החלפתה של מדינת האפרטהייד היהודית ואת ביטולן של זכויות היתר הנקבעות על פי דתה של אם האזרח. אלי אמינוב