המעצמות והמצאת העם היהודי

ספרו של שלמה זנד "מתי הומצא העם היהודי" נותן אמנם תשובה חלקית לשאלה זו אך מחמיץ את חלקן של המעצמות הקולוניאליות "באמצאה" זו. חלקן של המעצמות ביצירת התשתית והאתוס של "העם היהודי" הינו חשוב ביותר וניתן לקבוע שבלעדיהן - לא היה מומצא. אמנם כיצירה פוליטית הפך "העם היהודי" למטבע עובר לסוחר רק בעולם האימפריאליסטי אך הנסיון להמציאו החל מוקדם יותר, ממש בתחילת המאה ה-19. אזכור הצרכים האימפריאליים וההמתנה המאולצת לתנועה של יהודים שתקח צרכים אלה על כתפיה, איננו נסיון להציג את ההסטוריה כקשר מתוכנן או כקונספירציה של מזימות מובנות מראש. נהפוך הוא, אזכור זה בא להבליט את תקפותו של הניתוח המטריאלי של ההסטוריה, המעדיף לעסוק באינטרסים ולא באידיאות בדרך כלל, למרות שאינו מתעלם מהן, כמו את ההבנה כי בני האדם אמנם עושים את ההסטוריה שלהם אך לא על פי רצונם אלא תוך התמודדות עם תנאי החיים הממשים לתוכם הוטלו. תנאי חיים שחלקם מנסה להבינם ולהסתגל אליהם ואחרים המנסים לשנותם, לכוונם ואף לעצבם לצרכיהם.

בעיצומה של התקופה הקולוניאלית, הרבה לפני המצאת התנועה הציונית, כאשר חלמו קברניטי האימפריה הבריטית לנגוס את סוריה ופלסטין בעדינות מן האימפריה העותמנית החולה מבלי להמיתה, כתב הלורד שפטסברי לשר המושבות הלורד פאלמרסטון, הצעה לתמוך בהתישבות יהודים בפלסטין: "אם נדון על שובם לאור ישובה החדש של ארץ ישראל, נראה שזוהי הדרך הזולה והבטוחה ביותר לספק את צרכי המחוזות האלה משוללי האוכלוסין.היהודים ישובו על חשבונם הם וללא סיכון אלא לעצמם... בהיותם מנותקים מכל עמי הארץ לא יבקשו כל סימפטיות לאומיות או פוליטיות לעזרתם..." (הציונות אוצר התעודות הפוליטיות, מס' 47) במילים אחרות, הפקיד הרם של האימפריה קובע, מנסיונו הקולוניאלי, כי היהודים שיבואו לכאן יהיו זרים באזור ולכן לא יוכלו למצא להם בני ברית מקומיים. כתוצאה מכך יהיו המתישבים היהודים, תמיד נאמנים לאימפריה השלטת. תזכיר זה משנת 1840, מהווה אבחנה עמוקה ומתאר לאמיתו של דבר את מהות הקשר שנוצר בין התנועה הציונית (שעדיין לא נולדה אז), ובין האימפריאליזם. קודם הבריטי ולאחר מכן יורשו האמריקני. הישראלים יהיו זרים לנצח במזרח ונאמנים לאימפריה שמעבר לים, וזאת מעבר לאידאולוגיות, לחלומות ולשקרים שבני האדם מספרים לעצמם.

1840 היתה שנה פוריה ביותר מבחינת חזונם של בוני האימפריה הבריטית במסגרת הסינדרום הבריטי הפילושמי שאותו כינתה ההסטוריונית ברברה טוכמן "התנך ןהחרב". צ'ארלס הנרי צ'רצ'יל, הקונסול הבריטי בדמשק, כותב באותה שנה למשה מונטפיורי, "שר היהודים" במיתולוגיה הציונית, כי ראוי שהיהודים יקדמו את הפתרון המדיני של שאלת סוריה ופלסטין, על ידי העלאת הנושא מרצונם החופשי כביכול, כדי ליצור בסיס לתביעות אימפריאליות בריטיות: "איני יכול להעלים ממך את רצוני האדיר ביותר לראות את אחיך היהודים, כשהם מתאמצים שוב לחדש את קיומם כעם. אני רואה את המטרה הזאת כדבר שאפשר להשיגו, אבל שניים הם התנאים ההכרחיים: ראשית שהיהודים עצמם יעוררו את העניין בכל מקום ופה אחד. שנית, שהמעצמןת האירופיות תעזורנה להן בעניין זה. על היהודים לעשות את ההתחלה.." כלומר להקים גוף שידבר בשם היהודים בכל מקום ובקול אחד, והסיבה לכך: "מן ההכרח הוא שסוריה וארץ ישראל תועברנה תחת חסות אירופית...". כאשר את אירופה מייצגת כמובן בריטניה הגדולה.

צ'רצ'יל של המאה ה19 אינו מסתפק בהגיגים ובבניית מגדלים באויר. כמי שמתכנן ברצינות את חיזוק האימפריה, בה לא שוקעת השמש לעולם, הוא יורד לפרטי פרטים ומדריך את משה מונטיפיורי, מה "צריכים היהודים להיות מוכנים ונכונים להגיד", "בעת שיתחילו סוף סוף לדון בשאלה המזרחית". הוא טווה ללא מאמץ את הנראטיב "הציוני", כמעט שישים שנה לפני שתנועה זו קמה, ומכתיב למונטיפיורי את המליצות בהן צריכים היהודים להשתמש לתועלת בריטניה, בכשרון שהיה מאפיל על גדולי במאי הוליווד: "הנה אנו מחכים ולבנו בוער באש הרצון לשוב לארץ, שאתם מבקשים להחיותה ולשנות צורתה... רגש זה התפשט בקרבנו והיה חלק מהוויתנו, כי ארץ ישראל תובעת את בניה שישובו אליה. אנו מבקשים רק הזמנה מאת המעצמות, שבהן תלוי גורל המזרח, כדי לגשת למפעל המפואר של הצלת ארצנו האהובה מההשפעה הממיתה של שממון בן מאות בשנים, וכדי להכתיר מחדש את עמקיה ואת ראשי הריה בכל היופי והרעננות והשפע של גדולתה הקדמונית" (שם תעודה מס' 50). אנו רואים כיצד היתה החתונה בין האימפריה הבריטית לבין מי שייצג את היהודים בטריטוריה של מזרח הים התיכון ערוכה ומוכנה על פרטיה, אפילו היצירות שינוגנו בקונצרט הנישואין האימפריאלי ונוסח הנדרים שיתחיבו מן המעמד. רק דבר אחד היה חסר לחתונה זו – הכלה שטרם נולדה. כלה שתראה את אור העולם רק בשנת 1897.

חלומם של אדריכלי האימפריה הבריטית היה לקבוע נקודת משען על אדמת פלסטין ובעזרת נקודת ארכימדס זו, להפעיל ולשלוט באותם חלקים של האימפריה העותמנית השוקעת דרומית לתורכיה עצמה. נקודת משען זו חייבת היתה אם כך להתחזות למשהו שאינו אימפריה עצמה, אך קשור אליה באלפי נימים המצדיקים מעורבות בריטית גלויה בחבלי ארץ אלה. כך נקבעו מראש אותן תכונות הכרחיות שתאפשרנה לאימפריה שליטה באוריינט ובנתיבי המסחר היבשתיים להודו. אפילו תעלת סואץ עדיין היתה אז בגדר חלום רחוק.

למען האמת הראשון שהעלה את הרעיון של שימוש ביהודים לשם יצירת בסיס שליטה במזרח הים התיכון היה אויבם המובהק של הבריטים, נפוליון בונפרטה. בעת מסע הכיבוש שלו בסוריה ובמצרים הוציא נפוליון באפריל 1799 קול קורא אל יהודי העולם וקרא להם לבוא "כעם סגולה ...ולרשת את הארץ הקדושה לתבוע את זכות קיומכם כאומה בין האומות ואת הזכות הטבעית הבלתי מוגבלת לעבוד את מצוות אלוהים לפי מצוות תורתכם לעיני כל העולם". (שם תעודה מס' 35).

מלבד רבה של ירושלים, ר' אהרון בן לוי שהוציא בתגובה להודעת נפוליון כרוז הקורא ליהודים להתחבר לבחיר ההשגחה בונפרטה ולבוא בהמוניהם לא היו תגובות למינשר היומרני. קיומו כמו מכתבי הפקידים האימפריאליים הבריטים מוכיח רק שני דברים. הראשון הוא היות היות כתבי הקודש ועלילות היהודים בהם חלק עמוק בתודעת העולם הנוצרי והדבר השני הוא חשיפת הצורך של רעיון השליטה האימפריאלית היציבה באזור, שתוכננה להיות מוצבת על אדנים יהודים, כגורם ארופי זר במזרח. מסמכים אלה מתווים לנו את הכיוון אליו תתפתח (אם בכלל), המדיניות האימפריאלית במזרח. אגב, הכרוז שהוציא רבה של ירושלים הסתיים במילים חרב לאדוני ולבונאפרטה.

וכמו באגדות, הכלה אכן הופיעה. התנועה הציונית שנולדה בשנת 1897, לא השתהתה רבות לאחר הוולדה לפני שהחלה לפתח ולהרכיב את מאגריה הרוחניים והכימיים להתאמה עם מצגת הד.נ.א. הפוליטי הדרושה למשרה המתבקשת. מייסדה תאודור הרצל הידוע לא פסק כל חייו לחפש נותן חסות אימפריאלי שיתמוך ברעיון הציוני "לפי משפט העמים". ביטוי דרמתי ומופשט זה "משפט העמים" זהו ניסוח מעורפל במתכוון למונח החלטת המעצמות הקולוניאליות ולא חס וחלילה משהו הקשור לעמים הנתונים לשליטתן. זהו נוסח המלווה את הציונות מלידתה ועד היום.

התנועה הציונית שנוסדה כאמור בעשור האחרון של המאה ה-19, אימצה כמושכל ראשון את ההנחה האנטישמית כי היהודים הם גורם זר בקרב האומות האירופיות. דיאגנוזה זו שקבלתה שללה מראש מאבק לשויון זכויות ולשחרור חברתי באירופה שעמיה היו נתונים ברובם לשעבוד חמור, הציבה את הציונות מראש כתנועה המקדשת את הסדר החברתי הקיים ועוינת את רעיון השוויון מתחילתו. כך מרגע הוולדה עמדה הציונות כתנועה, כאופוזיציה לתנועת המהפכה החברתית שעמדה על הפרק באירופה. לדיאגנוזה זו היתה כמובן פרוגנוזה ברורה שנועדה להתוות את הדרך לגאולת היהודים. את "בעיית היהודים" ניתן לפתור לדעת הציונים דרך הפרדתם מהגויים ויישובם בטריטוריה מחוץ לאירופה, בחסות מעצמה קולוניאלית כלשהי. תוכניות ההתנחלות השונות עברו דרך מטרות משתנות, ארגנטינה, אוגנדה, מדגסקר ואולי פלסטינה, בהתאם לביקוש אחר מעצמת חסות מתאימה. בסופו של דבר החל המפעל הציוני להתנחל בפלסטין מפני שבאימפריה העותמנית המתפוררת ניתן למתנחלים היהודים לחסות בצל הקונסולים הזרים, שזכו ליהנות מזכויות ייתר וקיוו להשתמש ביהודים לקידום האינטרסים של ארצותיהם. אולם הייתה לכך סיבה נוספת והיא יכולתם של הקולונים החדשים לבנות מסגרות יהודיות אקסלוסיביות, ללא שיתוף הילידים.

ההפרדה של יהודים מן האחרים היא הפרוגרמה האמיתית של התנועה הציונית. פרוגרמה זו, המהווה מושכל ראשון עבור כל חברה קולוניאלית שהתנחלה בארצות של עמים אחרים, הינה צורך של חברת המתנחלים כדי לעצב לעצמה זהות נפרדת מזו של הילידים. בפלסטין, נשענת הפרוגרמה על המיתוס בדבר קיומו של עם יהודי נבחר, נצחי ומיוחד, מעבר לתנאים הסטוריים קונקרטים, מעבר למקום ולזמן. בשמו של מיתוס זה התנחלה התנועה בפלסטין ההסטורית, כדי להוות "חומה בצורה של אירופה בפני הברבריות האסיתית". כאשר אימצה התנועה הציונית את עמדת האנטישמים הקלאסים שטענו כי היהודים מהווים גורם זר בקרב האומות האירופיות, היא ניסתה להציג זאת באופן חיובי לדעתה: היהודים אמנם מהווים גורם זר בקרב העמים (כטענת האנטישמים), אך זאת אך ורק משום שהם מהווים בעצמם עם. השימוש במונח עם יהודי או אומה יהודית נעשו תוך בילבול מכוון, ונועדו לשמש ציר אידאולוגי חדש לאותם אנשים ממוצא יהודי, אשר נטשו את דת אבותיהם בהשפעת ההשכלה, נטו ללאומנות המודרנית והפכו לחילוניים. הציונות שחששה מהתבוללות אותן שכבות, כלומר מנטישה מוחלטת של הדת היהודית, נטלה על עצמה את התפקיד של מיופת כח הסטורית של יהדות ההלכה . היא נטלה את מושגי היסוד של ההלכה היהודית המשיחית, חילנה אותם והלבישה אותם בלבוש מודרני. מושגים כמו הארץ המובטחת, גאולת הקרקע, ייחוד עם ישראל עוינות כלפי גויים, העם הנבחר ועוד, הפכו להיות הבסיס התת הכרתי הקולקטיבי של היהודים הציונים.

כיום לאחר שבמשך תקופה ארוכה הפכה אמונה זו לנחלת רובם המכריע של יהודי ישראל, ואף של חלק מיהודי העולם, קשה אולי להאמין בכך, אך רוב רובם של יהודי העולם דחו תפיסה זו לחלוטין. לוסיאן וולף לדוגמה, מנהיג יהודי בריטניה אמר בתגובה להחלטות התנועה הציונית: "כל חיי נלחמתי נגד דעות אלה כדעות אנטישמיות ועתה מופיעות הן כציונות." ואכן, הראשונים שתמכו בתנועה הציונית היו האנטישמים. בין שתי מלחמות העולם כוסו קירות הבניינים בערים רבות באירופה בסיסמאות "יהודים לפלסטינה" ולא ניתן היה לנחש אם נכתבו אלה על ידי פעילים ציונים או אנטישמים. וכמובן מי שאימץ את טיעוני התנועה הציונית באופן מוחלט היו הנאצים. הם השמידו גם יהודים שהתנצרו כמאמר הפתגם התלמודי "ישראל שחטא ישראל הוא". למזלה של התנועה הציונית הם השמידו את רוב היהודים שהתנגדו לציונות.

מדינת היהודים, הוקמה על בסיס ההנחה, כי היהודים יהפכו לאומה נורמלית ככל האומות אם רק ישוכנו בטריטוריה נפרדת ומוגדרת. אך לאחר שסילקה התנועה הציונית מתוך האומה שניסתה לגבש את עם הילידים שבארצו התנחלה, נשאר הדבק המחבר בין יהודי רוסיה ובין יהודי תימן למשל סידור התפילה היהודי על גווניו וההלכה היהודית. בנסיון למנוע התבוללות ונישואי תערובת, החליטו אבות הציונות להקים בפלסטין מדינה יהודית ולא מדינה דמוקרטית. במקום להפריד את הדת מן המדינה החדשה, כרכו אלה את הדת והמדינה יחד ונמנעו מליצור חוקה דמוקרטית המכירה ביושבי הטריטוריה כאזרחים שווים. כך מי שרוצה להפוך לאזרח ישראל חייב להיוולד לאם יהודיה, לא משנה היכן או להמיר את דתו ליהדות. בכך נבדלת ישראל מכל המדינות הדמוקרטיות, כולל אותן שנוצרו על ידי קולוניזציה, כמו ארה"ב, אוסטרליה, ניו- זילנד ועוד. ידמה לנפשו הקורא כי מי שהיה רוצה להפוך לאזרח צרפתי או הולנדי למשל, היה חייב לעשות זאת דרך מיסה בכנסיה קתולית או בטכס דתי אחר.

אולם כזכור, המדינה היהודית אינה רק תוצר של התנועה הציונות שהיתה בסופו של חשבון שלוחתה ההסטורית של יהדות ההלכה, אלא גם תוצר האינטרסים של אותן מעצמות, שמילאו או קיוו למלא תפקיד דומיננטי בעיצוב המזרח התיכון לטובתן ולניצול משאביו הטבעיים. בתחילה היה זה האימפריאליזם הבריטי שבחיקו התפתחה ההתישבות היהודית ועם שקיעתו, במשך ואחרי מלחמת העולם השניה, הפכה ארה"ב לבעליו של הנכס האסטרטגי הקרוי מדינת היהודים.

הצורך בנכס זה נובע מן העובדה שהוא מצוי במזרח התיכון, המכיל אוצרות נפט עצומים, בעוד ארצות האזור אינן יכולות לשבור את מעגל הקסמים של עוני, נחשלות, העדר תיעוש ודמוקרטיציה, המצריכים כולן הפסקת אספקת אנרגיה זולה לארצות המפותחות ושימוש באוצרות הטבע לטובת ההמונים בארצות אלה. תפקיד ישראל באזור הוא לשמור על המשך המצב הקיים ובעת הצורך להעניש את המשטרים או הכוחות הרוצים לשנותו. בשל תפקידה זה נהנית ישראל מסיוע מסיבי של ארה"ב, ואף מתמיכת מעצמות אחרות הנהנות מהמשך המצב הקיים. זו הסיבה שלמרות שישראל היא מעצמה צבאית המחזיקה בכל סוגי הנשק להשמדה המונית, כימי, ביולוגי וגרעיני, המקיימת מדיניות אפרטהייד הגובלת בג'נוסייד מול הפלסטינים ואשר מעולם לא החמיצה הזדמנות לשימוש בכח צבאי, אין היא מוגדרת כמדינה מטורפת. זו הסיבה שכיום תומכת ארה"ב בדרישת ישראל מהפלסטינים, להכיר בה כמדינת יהודי העולם כולו שבה יהיו הפלסטינים דיירי משנה והיהודים בשר תותחים וקלגסים.

המאבק לכינון מדינה חילונית דמוקרטית אחת בין הירדן לים בה יבוטלו כל הפרבילגיות האתניות דתיות, הוא גם מאבק נגד הסדר החברתי והפיצול ההרסני שכפו המעצמות על העולם הערבי. מאבק זה המתכנן להביא לשוויון מוחלט בין יהודים וערבים בפלסטין המאוחדת, אינו רק מאבק לחילוץ היהודים מהגטו החמוש והשנוא שבנתה עבורם הציונות, אלא אף מאבק נגד השליטה האימפריליסטית השמה ללעג, לבוז ולמשיסה את הצרכים של ההמונים באזור. אלה הנאבקים למען מטרות אלה דוחים לחלוטין את ההצעות להקמת בנטוסטאנים פלסטיניים ורואים בהקמתם כשלון ושואה חדשה. ואין זה משנה מה יהיה גודלם, אם יקראו מדינה או לא, איך ומי ינהל בנטוסטאנים אלה. מטרת הקמתם היא המשך פירוק העם הפלסטיני לפירורים והמשך הטיהור האתני, למען הבטחת המשך הקולוניזציה הציונת.

אלי אמינוב

#מעצמות #המצאתהעםהיהודי #שפהעברית