נכבה זה לא רק הרס כפרים

מאמר שני בסידרה: איבת הציונות לעיר הפלסטינית השנה אנו מציינים מלאת שישים וחמש שנים לתחילת הנכבה הפלסטינית. למען האמת ראוי היה לציינה מיום החלטת החלוקה בנובמבר 1947: החלטה בלתי לגיטימית שגזרה על חיסולו הלאומי של העם הפלסטיני, שוד מולדתו, פירוקו לחלקים והפיכת רוב בניו לפליטים. הרס הערים הפלסטיניות וגירוש תושביהן הוא בליבת האסון הזה, הן במה שנוגע למספר המגורשים מהאזורים העירוניים הצפופים והן בהשמדתה של רקמה תרבותית-עירונית תוססת וצומחת, שנעלמה ללא שוב למשך עשרות שנים.

בעולם שוררת התכחשות כמעט מוחלטת לאסונו של העם הפלסטיני, ואחת הסיבות לכך היא הקונסנזוס המלא על החלטת החלוקה, שהביאה לאסון הזה מקורה של ההחלטה על החלוקה בהסכמה משותפת של המעצמות שנצחו במלחמת העולם השניה, בעיקר ארה"ב ובריה"מ, למסור את פלסטין ההסטורית - תוך התעלמות מתושביה המקוריים - לידי המתישבים היהודים שהתנחלו בפלסטין בחסות האימפריאליזם הבריטי. המעצמות ייעדו תפקיד רב חשיבות לנעיצתה של מדינה חדשה וזרה כפגיון בליבו של המזרח הערבי. האסטרטגיה הזאת הבטיחה את אבטחת פיצול המזרח הערבי ליחידות מדיניות רבות, מה שיקל על השליטה בהמונים הערביים, תוך טיפוח משטרים ערביים מושחתים, מוחלשים ותלותיים. זוהי המסגרת שבה יש לבחון את מהותה של המדינה היהודית האחראית לכל מה שקרה לעם הפלסטיני מאז ועד היום.

אולם בכל הנוגע להרס עריה של פלסטין, גם הפלסטינים עצמם התייחסו לנושא זה במשך שנים רבות בצורה מינורית יחסית. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא העדר זכרון מאורגן של העיר הפלסטינית. והשמדת הציוויליזציה הפלסטינית בידי הציונות.

המיקוד בשיח הנכבה, שזכה בשנים האחרונות להארה מחודשת, היה ונותר הכפר הפלסטיני, אדמתו הגזולה והרומנטיקה האסתטית של בתיו ההרוסים. לעומת זאת, הפן המרכזי האחר של תהליך הנישול והטיהור האתני נשאר לוטה בערפל: יחסה הברוטלי של הציונות לעיר הפלסטינית ומלחמת החורמה שניהלה נגדה, עד למחיקתה מן הטריטוריה ההסטורית ואף מן הזכרון הלאומי, גם המאמצים העקביים שמקדיש הממסד הישראלי למניעת צמיחתה של העיר הערבית מחדש מוסתרים בהצלחה ניכרת.

בתקופה שבה החלה ההתנחלות הציונית להתממש בחסות קולוניית האם שלה - האימפריה הבריטית - כבר היה העם הפלסטיני שרוי בעיצומו של תהליך גיבושו כאומה מודרנית במולדתו. החברה הפלסטינית הייתה אמנם ברובה חברה חקלאית, אך הדיפרנסיאציה החברתית, שנוצרה עקב חדירת ההון הקולוניאלי האירופי, החלה ליצור סוג של מעמדות חברתיים חדשים על בסיס היחסים הקפיטליסטים. מעמדות אלה התרכזו בעיקר בערים הגדולות, יפו ירושלים וחיפה, כמעמדות ביניים מודרניים הם פיתחו זיקות חדשות ותובנות חדשות ותהליך החילון שעברו היה רב עוצמה, עובדה הסטורית שממנה מתעלמים רוב ההסטוריונים.

כבר בתחילת המנדט הבריטי, שבחסותו גדלה והתפתחה ההתיישבות הציונית בארץ, הכילו הערים הפלסטיניות כרבע מן האוכלוסיה. שיעור זה גדל לכדי36% בסיום המנדט כלומר לכחצי מליון נפש (!). יחסית למזרח התיכון כולו היה שיעור העיור של האוכלוסיה הערבית בפלסטין גבוה במיוחד.

גם מבחינה טכנולוגית היתה פלסטין מן המתקדמות במזרח התיכון. לדוגמא, רמת המינוע – מספר המכוניות לאלף תושבים – הייתה גבוהה בחברה הערבית הפלסטינית מכל מדינות האזור מלבד לבנון, ועלתה על זו של בולגריה או פולין באותה תקופה. מספר מקלטי הרדיו, מוצר יקר וחדיש, עלה בכמותו באוכלוסיה הפלסטינית פי ארבעה או חמישה על מספרם בסוריה או מצרים יחסית לאוכלוסייתן. הערים, ששימשו כצומת המחברת את החברה המקומית עם התמורות, החידושים, ההמצאות והרעיונות בעולם כולו, נעשו לבית היוצר של הרעיונות הלאומיים.

בשנת 1946 היו בפלסטין 11 ערים שאוכלוסייתן הערבית מנתה למעלה מעשרת אלפים נפש. בשלוש מתוכן – יפו, חיפה וירושלים - הגיעה האוכלוסיה הערבית לכ-70,000 נפש לכל עיר: בערים הגדולות התפתחו לא רק המסחר, הבנקאות, התעשייה הקלה והתעבורה, אלא אף חיי תרבות וחברה ענפים: בתי קולנוע, בתי קפה, מועדונים, אירגוני נוער ונשים, עיתונים יומיים, שבועונים, חוגי ספרות, תיאטרון ולימוד שפות. מעמד הפועלים הפלסטיני ואירגוניו בלטו מאד בערים, אך חיי התרבות פותחו ברובם על ידי שיכבה זעיר-בורגנית רחבה שצמחה בערים. שיכבה זו התנגדה לציונות ואף יצאה לעתים קרובות בביקורת חריפה נגד ההנהגה הפיאודלו-בורגנית הפלסטינית.שהיתה קשורה להון הזר, למשטר הקולוניאלי, לבתי המלוכה הערביים ואף לציונות. אך שכבה זו של מעמד בינוני מקומי, מעולם לא הצליחה להתנתק מאותה הנהגה פיאודלית מסורתית באופן ממשי ולכן לא פיתחה פוליטיקה עצמאית. למרות זאת סיפק המעמד הזה את המנהיגות האידיאולוגית של התנועה הלאומית, הן בגירסתה הכלל-ערבית והן בזו הפלסטינית. חשיבותה של שיכבה זו במירקם הלאומי הפלסטיני היתה גבוהה, ולכן אין פלא כי אוכלוסייה זו ובית הגידול שלה – "העיר" – זכו לשינאתה הבלתי מוסתרת של התנועה הציונית.

שנאה זו לבשה ביטוי אופרטיבי במלחמת החלוקה שהיהודים קוראים לה "מלחמת העצמאות" או "מלחמת השחרור". הטרור שהפעילו הציונים מסביב לשלושת הערים הגדולות יפו חיפה וירושלים כבר בדצמבר 1947, מצביע על אסטרטגיה אחידה: בשלב הראשון פגיעה בפריפריה החקלאית של הערים במטרה ליצור מחסור במזון בתוכן. שלב שני: פגיעה בנקודות אסטרטגיות בתוך הערים, כמו פצצה של האצ"ל על פועלים ערביים של בתי הזיקוק בחיפה, הפותחת מעגל דמים של מעשי טבח ונקם; פיצוץ בניין הסראיה בככר השעון ביפו ע"י הלח"י ב4 לינואר 1948, שגרם לעשרות הרוגים וחיסול הארכיון העירוני; פיצוץ מלון סמירמיס בקטמון בירושלים ב-5 לינואר 1948 בידי ההגנה, ופיצוץ בתים החולשים על סביבתם בשלושת הערים הראשיות. למחרת ההתקפות האלה עבר משורין של ה"הגנה" בשכונת טלביה בירושלים ודרש ברמקול מהתושבים הערבים לעזוב את השכונה - חלקם אמנם עזבו. האוכלוסיה המפוחדת והלא מאורגנת נדחקה, אוימה וסולקה נוכח עיניו העצומות לרווחה של הצבא הבריטי. החל מאמצע מרס 1948 מתגברים מעשי ההתגרות של אנשי ההגנה בערבים במסגרת מה שכונה "תוכנית ד'". טבח דיר יאסין, שבוצע על ידי אנשי אצ"ל ולח"י בסיוע ריתוק וירי של ההגנה, ביום 9 לאפריל 48, הביא למנוסה המונית של פלסטינים. העיר הערבית הראשונה שבה הושלם הטיהור האתני של האוכלוסיה הערבית באופן מלא היתה טבריה. ב-16 באפריל יצאו הבריטים מהעיר וה"הגנה" תקפה את הישוב נאסר א דין, סמוך לטבריה, התקפה שבה נרצחו כל הפצועים והשבויים. לאחר מכן מתחילה הפגזה על החלק הערבי והבריטים,במקום להגן על המותקפים מציעים לפנות את כל האוכלוסיה הערבית. ב-18.4.48 יוצאת שיירת המסולקים את העיר טבריה.

בירושלים, לאחר טבח דיר יאסין, ממשיך הלחץ לסילוק שארית האוכלוסיה הערבית מן השכונות טלביה, בקעה, אבו טור, רוממה, המושבה הגרמנית, קטמון, מוסררה ועוד, שרובן היו המפוארות בשכונות ירושלים.

הערים הערביות נכבשו ו"טוהרו" ברובן לפני ה-15 במאי 1948, התאריך בו פרצה באופן רשמי "מלחמת העצמאות", עם פלישת הצבאות הערבים לפלסטין. האוכלוסייה הערבית העירונית בחיפה, טבריה, צפת והשכונות הערביות בדרום ירושלים ובמערבה, סולקה ברובה עוד בחודש אפריל, מתחת לאפו של השלטון המנדטורי הבריטי. כדי להמריץ את בריחת התושבים הערבים שנשארו בבתיהם בירושלים, דאגה הסוכנות היהודית להפיץ שמועה, כי רכושם של הערבים שעזבו את בתיהם בגלל המלחמה יוחזר לידיהם עם תום הקרבות (ידיעות אחרונות, 4.5.1948). כמובן שהייתה זו אגדה. עם תום הקרבות נותרו בכל הערים הערביות פחות מ-5% של האוכלוסייה, ואף אלה היו בחלקם פליטים מכפרי הסביבה. העיר הפלסטינית, כגורם מתסיס, מעורר ומקדם מבחינה לאומית וחברתית, חוסלה וחדלה מלהתקיים. העדרה איפשר קיום מימשל צבאי זול ונוח, השולט על חברה נטולת הנהגה ומפוררת, שהוסגה אחורה דורות רבים. הערים היחידות שבהן נשארה אז אוכלוסיה בסדר גודל משמעותי היו נצרת ומג'דל. בנצרת חששו הציונים לערוך טיהור אתני בשל חשיבותה לעולם הנוצרי, ולכן דחסו לתוכה פליטים מן הסביבה כדי למהול את היסוד העירוני באוכלוסיה חדשה ובלתי אורבנית. במג'דל היה הטיפול שונה לחלוטין. העיירה, שכרבע מאוכלוסייתה נשאר במקום לאחר המלחמה, הפכה למעין מרכז סיוע לאותם פליטים שגנבו את הגבול במטרה לקצור את שדותיהם או לקחת דברים שהשאירו מאחור. המימשל הצבאי העביר למג'דל חמולה של משתפי פעולה בדווים ממשפחת ג'וואריש, כדי שיפקחו על תושבי העיירה. הדבר הצליח רק במידה חלקית וגורל התושבים נחרץ. ב-17.8.1950 קיבלו תושבי מג'דל צווי גירוש ובנוכחות חיילי צה"ל נדרשו לחתום על הצהרות לפיהן הם עוזבים את בתיהם מרצונם החופשי. עד חודש אוקטובר של אותה שנה הועברו כולם לרצועת עזה. על חורבות בתיהם נבנתה העיר אשקלון. הרס הערים הפלסטיניות ומניעת התפתחותן מחדש היו למטרה המרכזית של הממונים לענייני ערבים מטעם ממשלות ישראל. הממונים האלה הבינו היטב את תפקידה של העיר כמוקד להתפתחות חברתית ולגיבוש תודעה לאומית. העיר, בניגוד לכפר, לשבט ולחמולה, צומחת על ידי פעילותם של אינדיבידואלים המסתפחים אליה ויוצרים זיקות חברתיות, אנושיות ותרבותיות חדשות. מאז ומתמיד היתה התפתחות זאת איום על הזהות הישראלית הבנוייה על המיתוסים הציוניים. התהליך הסינתטי והחפוז של יצירת אומה יהודית ישראלית היה מסוגל להתמודד עם קיום אוכלוסיית ילידים חקלאית, נומדית ופרימיטיבית. אולם קיומה של פלסטין העירונית, בעבר כמו בהווה, מחריד שוב ושוב את ההוויה הקולוניאלית הציונית, מקעקע את הנארטיב שלה, מזעזע את המיתוסים שיצרה והורס את כל הצדקותיה. (במאמר מוסגר ייאמר שגם תסיסתה של עיר ישראלית חילונית כמו תל אביב נתפסת כיום כאיום קיומי בעיני נושאי הדגל של אותה "ציונות" המתקשים להתמודד עם המסרים המאתגרים העולים ממנה,דבר המבטא את ניוונה של התפיסה הציונית). על הרקע הזה יש להבין את המאמצים, השיטות והתחבולות שממשיכה ישראל הרשמית להקדיש כדי למנוע בכל מחיר תהליך אורבניזציה של החברה הפלסטינית. מזה 65 שנה מתבטא הדבר בעיקר במניעת השקעות לתיעוש ופיתוח,השקעות מינימום בחינוך, וניחשול מכוון של האוכלוסיה; טיפוח מנהיגות חמולתית ופטריארכלית של משתפי פעולה; רדיפת אנשים בעלי השקפה לאומית או קומוניסטית; הפרדה, הפרטה ופיצול האוכלוסייה הפלסטינית לעדות, כולל המצאת "לאום" דרוזי, בידול ונישול. ברור לחלוטין, כי הצלחת שיטות אלו בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל עודדה את יישומן בכל חלקי פלסטין.

תהליך הדה אורבניזציה של החברה הפלסטינית ממשיך להיות עמוד התווך של אסטרטגית השליטה של הציונות בחברה הפלסטינית. הציונות לעולם לא תאפשר יסוד עיר פלסטינית חדשה ואף לא אוניברסיטה ערבית, למשל העשויה להיות גרעין של עיר. המנגנונים שלה ממשיכים לעסוק במניעת עיור, תוך התעלמות מדרישותיהם של מספר נבחרי ציבור פלסטינים בנושא זה בעשור האחרון, תוך טיפוח וארגון פיחות במעמדם של אלה. קיימת מלחמת חורמה עיקשת בכל נסיון לתמורה, תוך הפרדה והפרטה של החברה הפלסטינית, דרך עיצוב מערכת החינוך בפיקוח השב"כ, טיפוח וחיזוק יסודות מסורתיים, בידול יסודות דינמיים, סלקציה וקואופטציה של מנהיגות ובעיקר סיכול והפרעה לתהליכים אורבניים הצופנים בתוכם שינויים חברתיים.

תהליכי הדה אורבניזציה מופעלים גם בשטחים שנכבשו במלחמת 67, אלא ששם מתלווה לכך הרס חברתיעמוק, הרג מתמשך של פעילים ואזרחים והוצאות להורג של פעילים פוליטיים ללא משפט, המכונים בלשון מכובסת חיסולים ממוקדים. ההתפרשות העקבית של תהליך הדה אורבניזציה על פני שישים וחמש שנה, בהם הפכה החברה הפלסטינית מאומה מתגבשת על אדמת מולדתה לעם של פליטים. חייבת להבהיר לכל כי בתוכנית הציונית אין שום מקום בפלסטין ההסטורית לעם הפלסטיני ואף לא לחלקו. החלום הציוני להעלים את הפלסטינים מעל פני האדמה הולך ומתממש לנגד עינינו. אלי אמינוב

1. כתבתה של אבתיהאג' זבידאת: אל-ערב אל-יאום, 12,4,07

#איבתהציונות #שפהעברית #עירפלסטינית #נכבה #הרסכפרים