האפרטהייד עולה ביוקר

מאמר ראשון בסידרה: איבת הציונות לעיר הפלסטינית

תהליך הדה-אורבניזציה של החברה הפלסטינית מהווה את הגילום העמוק ביותר של מהות הנכבה* לפתע" התברר כי המשק הישראלי מפסיד מידי שנה כ 20 מיליארד שקל כתוצאה מאי השתתפות נשים פלסטיניות, אזרחיות ישראל בכוח העבודה. האבטלה והפיגור הנכפים עליהן, כדי לחזק את תשוקת ההפרדה ותענוגות ההפרטה של השלטון חוזרים כבומרנג אל מבצעי המדיניות.

תהל בגליון "הארץ" מיום 11.7.2012, הובאה ידיעה מאת אלי אשכנזי הנפתחת במילים: "עיריית נצרת עילית מקדמת סלילת כביש מצומת גולני שמטרתו לעקוף את כפר כנא ממזרח. הכביש, שייסלל ברובו על אדמות מדינה ובחלקו על אדמות תושבים ערבים מיישובי האזור, לא אמור להתחבר לכפר כנא. משרד התחבורה נעתר לבקשת העירייה ומעודד את התוכנית, אך לטענתו עדיין לא הוחלט אם הכביש יחובר לכפר. המשרד הורה לקדם את ההליך שנותן לתוכנית תוקף חוקי. שמעון גפסו, ראש עיריית נצרת עילית, אמר ל"הארץ" כי "לא יהיה בכביש מחלף שיחבר אותו לכפר כנא", והוסיף כי "שר התחבורה מתלהב גדול מהכביש הזה".

הסיבה להתלהבותם של ראש עיריית נצרת עילית ושר התחבורה ברורה בהחלט. הם ממשיכים להוציא אל הפועל את התוכנית ליהוד הגליל. לשם כך אין צורך אפילו להעביר יהודים מן המרכז לצפון, ומספיק להפוך את תושבי הגליל המקוריים לשקופים. "הכבישים העוקפים" המיועדים ליהודים בלבד נפרשים בכל פלסטין ההסטורית, ומהווים ביטוי למדיניות האפרטהייד הנהוגה בישראל מאז הקמתה. מעבר להיותם מכשיר להפרדה אתנית כבישים אלה הם כלי חשוב במפעל הדה-אורבניזציה של החברה הפלסטינית, תהליך הנמשך מאז תחילת שנת 1948. התהליך הזה מגלם בעיני את מהותה העמוקה ביותר של הנכבה.

מקרה לדוגמה של התהליך הזה הוא כביש עוקף נצרת שבגליל. הכביש הזה – בעלות של 30 מיליון שקל – נחנך בשנים הראשונות לאחר הסכם אוסלו. סלילתו היתה המשך טבעי לנסיון של השלטון הישראלי להקים מערכת כבישים עוקפים בגדה, כחלק מזליגת הדגם הקולוניאלי שהתגבש בשטחים הכבושים שאחרי 67 לתוך "ישראל הישנה" של גבולות 48. בניית הכביש אכן השיגה את מטרתה: פגיעה קשה בעיר הערבית היחידה בישראל, האוטובוסים לגליל העליון חדלו מלעבור בנצרת. דלדול התחבורה הציבורית שתוכנן מראש שימש תירוץ להעברת המוסדות הממשלתיים ממנה לנצרת עילית.

רשימה חלקית של המוסדות והמשרדים שנעקרו מנצרת כוללת את משרד הטאבו ורישום הקרקעות, מינהל מקרקעי ישראל, משרד הפנים, משרד החינוך והתרבות, מערכת המשפט.שירות התעסוקה ועוד. רובם שכנו בנצרת מאז הפכה לעיר מחוז בפלסטין העותמנית. סילוקם ממנה היווה גזילה מאורגנת של מאפיינים עירוניים מובהקים, תוך המשך והעמקה של תהליך הדה אורבניזציה שהחל ב1948.

כביש "עוקף נצרת" החדש יתחבר כמצופה לכביש אפרטהייד נוסף המחבר רק ישובים יהודיים, בהם "מצפים" המאוכלסים בפחות ממאה משפחות, תוך שהוא עוקף וגוזל משאבים תחבורתיים מריכוזי התושבים השקופים של ישראל ביישובים עראבה, סח'נין ודיר חנא שאוכלוסייתם הכוללת עולה על 60.000 נפש.

ניוון קשרי התחבורה בין העיר ובין הכפרים הערבים – כולל הגדולים שבהם שקיבלו תואר "ערים" בעוד שאינם אלא כפרים הסובלים מהשמנת יתר - מגביר את החנק והניוון של הישובים האלה, מזניק כלפי מעלה את אחוזי האבטלה - בעיקר של נשים - וומעניק חיזוק רב משמעות לכוחות המסורתיים והפטריארכליים ביישובים. כל זה לא במקרה. חיזוק החמולות במגזר הערבי לצורך ביסוס שליטת השלטונות על האוכלוסיה הערבית. הינו מדיניות ישראלית מושרשת היטב מראשית ימי המדינה, תחת הניהול, הפיקוח והעידוד של כל "המומחים לעניני ערבים" המדלגים זה עשרות שנים בין האקדמיה ושירותי הביטחון. (בהערת שוליים אקטואלית מרתק לבחון את הנסיון להציב ממש בימים אלה את המזרחן מרדכי קידר אישאמ"ן ואוניברסיטת בר אילן כמראיין "מאזן" לצד קרן נויבך בתכנית האקטואליה הפופולרית של רשת ב'. קידר התראיין ברשת זו לא פעם על תקן המומחה ה"מסביר" שגם הפלסטינים בגדה המערבית "מעדיפים" שיחלקו את אזורי המגורים שלהם לאוטונומיות בנטוסטניות קטנטנות. כמובן מפני ש"הכי חשוב להם זו ההשתייכות החמולתית"!). הסטת התחבורה הציבורית מנצרת וריקונה ממרכיביה האורבניים, אכן הביאה לתוצאות חמורות של נסיגה חברתית ובעיקר מגדרית. ראוי לצטט כאן בהרחבה קטע ממחקרה של ד"ר מנאר חסן (2009, אוניברסיטת תל אביב): "הסטה זו הביאה לכמעט הפסקה מוחלטת של קיום תחבורה ציבורית סדירה המקשרת את הכפרים הפלסטינים באזור לערים המרכזיות (היהודיות) וכך הביאה לבידודם. לעובדה זו הייתה השפעה מכרעת על יחסי המגדר ועל מצבן של נשים משכבות מסוימות. העובדה כי מעמדן הכלכלי של נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל הינו הנמוך ביחס לשאר הקבוצות המגדריות של האזרחים בישראל (נשים יהודיות, גברים פלסטינים וגברים יהודים), מפחיתה את סיכוייהן של נשים פלסטיניות רבות מול קבוצת הגברים מאותה חברה (ובכלל) לרכוש רכב פרטי... הפסקת התחבורה הציבורית.. בעקבות סלילתם של אותם כבישים עוקפים, דרדרה את את מצבן של נשים שאין ברשותן רכב פרטי. הידרדרות זו נבעה הן משום הגברת תלותן בגברים בעלי הרכב ורישיונות הנהיגה בני המשפחה (בעל, אח, אב או בן)... דבר שהביא במקרים רבים לריתוקן של נשים אלו בתוך כותלי הבית". למסקנות דומות הגיעה החוקרת וופאא אליאס, מהנדסת תחבורה אשר תוצאות מחקרה, שבמקורו נועד לבחון את השפעת הכבישים העוקפים על פיתוח היישובים, תאונות הדרכים ועוד, הצביעו כי "סלילתם של העוקפים השפיעה לרעה במיוחד על קבוצה גדולה של נשים פלסטיניות. חייהן של אלו השתנו לרעה בעקבות כך משום ניתוק יישוביהן ובידודן וריתוקן לכן לבית". מתוך "יומני נסיעות" שנתבקשו תושבי הישובים; מג'ד אל-כרום, ראמה ושפאעמר למלא, עלה כי 32% מן הנשים בקבוצת הגיל בין 20-50 שנים (83% מהן נשואות ו-69% ללא רישיון נהיגה), כלל אינן עוזבות את בתיהן במשך שבוע עבודה שלם. ד"ר מנאר חסן מציינת כי פן נוסף של "תהליך הדה-אורבאניזציה הממשיך לעבור על העיר נצרת, כמו גם על שאר החברה הפלסטינית בישראל, מתאפיין בהעדר כמעט מוחלט, של הגירה מן הכפר אל העיר, ובמקרה של נצרת מן היישובים הכפריים הסמוכים - אליה. תהליך ההגירה המסיבי מן הכפר אל העיר אשר התרחש בתקופת המנדט והתלווה לתהליך האורבאניזציה אז ולשגשוגן של הערים, במיוחד למרכזיות שבהן, בא אל קיצו בשנת 1948 עם התרחשותה של הקטסטרופה ועם חיסולן של הערים. הפקעת אדמותיה של נצרת והעברתם לעיר היהודית נצרת עילית, הגבילה עד מאוד את אפשרויות התרחבותה של העיר וכך את מרחביה ואת האפשרויות בפני קליטת הגירה מן הכפר אליה. הגירה הפוכה ממנה לכפרים אחרים ואף לנצרת עילית, לעומת זאת, כן מתרחשת." מרבית תושביה היהודים של ישראל אינם מתעניינים כלל בתהליכים אלה, הנראים להם כמתבקשים מאליהם בשל הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, אך לאחרונה החלו לבעבע ההשלכות המעשיות של מדיניות זו, המשותפת לכל ממשלות ישראל. "לפתע" התברר כי המשק הישראלי מפסיד מידי שנה כ-20 מיליארד שקל כתוצאה מאי השתתפות נשים פלסטיניות, אזרחיות ישראל בכוח העבודה. האבטלה והפיגור הנכפים עליהן, כדי לחזק את תשוקת ההפרדה ותענוגות ההפרטה של השלטון חוזרים כבומרנג אל מבצעי המדיניות. קינותיהם המתחסדות והמיוחצנות של שר האוצר שטייניץ ואדונו נתניהו אכן מתארות מציאות - אך זו בדיוק המציאות שהם וקודמיהם עמלו יצרו ועיצבו במשך שנים. לקריאות התדהמה והנכאים שלהם, בגין מצבן האומלל של הנשים הערביות יש להתייחס כמו לדבריו של אותו קוסם במסיבת ילדים המביט בתמהון בשפן ששלה מכובעו, כאילו לא ראהו מעולם. זה מחזיר אותנו לכביש העוקף המתוכנן לכפר כנה, אירוע מקומי כביכול המגלם בזעיר אנפין את כל ההסטוריה של המדיניות הציונית כלפי בני האומה הראשונית של פלסטין ובעיקר את יחס הציונות לעיר הערבית. כמובן שנוכל למצוא כאן גם את התירוץ הבטחוני, המהווה עלה תאנה נצחי להסתרת ערוות האפרטהייד. מר גפסו, ראש עירית נצרת עילית מכנה את סלילת כביש האפרטהייד "סוגיה קיומית עבור תושבי נצרת עילית".

"הכביש חשוב מבחינה אסטרטגית", מסביר גפסו. "יכולים מחר בבוקר לחסל שייח (בגדה המערבית או בעזה, א.א.) והכביש יישאר פתוח. בכל פעם שיש חיסול ממוקד יש שם הפגנה כזאת או אחרת. אני לא חושב שנצרת עילית צריכה לחיות במצור כשיש יום אדמה כזה או אחר".

בשנת 2010, לאחר הפגנה לציון עשור לאירועי אוקטובר בכפר כנא, כתב גפסו: "סלילת הכביש מבחינתנו היא סוגיה קיומית שמשפיעה באופן ישיר על סדר יומם ואיכות חייהם של 50 אלף האם יעלה על הדעת שנצרת עילית, עיר בירה ומחוז בגליל, תהיה נצורה בכל עת שתושבי כפר כנא הסמוך יחליטו, וזה קורה חדשות לבקרים, להפגין ברחובות היישוב? התלות הבלתי נסבלת של תושבי נצרת עילית בשימוש יום-יומי בכביש פנימי בכפר כנא, איננה רק מטרד של איכות חיים אלא, לעתים גם סיכון חיי אדם". גפסו אינו קול בודד. עסקנים יהודים הן במישור המוניציפלי והן ברמה המדינית, מתבטאים בנושאים הקשורים לאזרחים הערבים באופן קבוע בהתנשאות כאדוני הארץ, כבייכול נציגי המודרנה וההגיון, ומטילים על הפלסטינים את האחריות למצוקותיהם תוך שהם רוחצים בנקיון כפיהם. אולם הנימוקים הבטחוניים, האסטרטגים וה"קיומיים" אינם אלא עלה התאנה שמטרתו לכסות על האסטרטגיה האמיתית של דיכוי והפרדה המתמשכת מאז הקמת מדינת ישראל.

בניגוד לדרום אפריקה שהיתה אף היא מדינת אפרטהייד אם כי גלוי ומפורש יותר, הרי לישראל אין את אוצרות הטבע העצומים שאיפשרו את מדיניות ההפרדה של דרום אפריקה שנים רבות. המשאבים "הטבעיים" היחידים עליהם יכולה להשען ישראל לשם התפתחותה הינם בני האדם החיים בה, כלומר יכלתם להפוך לאנשים יצרנים. אנו רואים כאן כי האסטרטגיה הציונית של הדרת האוכלוסיה הערבית, ניחשולה והפיכתה לשולית מביאה נזק חמרי לכלכלתה ולהתפתחותה של המדינה ופוגעת בסופו של דבר באזרחיה היהודים המועדפים כבייכול, וזאת בלי לדבר כלל על האספקט המוסרי. ספק אם מדינת היהודים יכולה ומסוגלת לבצע שינוי רציני של המדיניות הזאת. ההסטוריה שלה והמגמות הפוליטיות שהתפתחו בה מצביעים על מגמה של העמקת האפרטהייד ולא חיסולו. לכן התחזית הסבירה ביותר להמשך קיומה של ישראל היא שקיעה לרמה של מדינת עולם שלישי.

אלי אמינוב

#אפרטהייד #עירפלסטינית #איבתהציונות #שפהעברית #אליאמינוב