מהפכות ומהפכות-נגד במדינות האזור: מאזן וסיכויים

הגל המהפכני השוטף את המרחב החל מה14 בינואר האחרון, במיוחד בטוניסיה ומצריים, דורש מאתנו ליבון, הערכה מדוקדקת עד כמה שניתן, וכן הפקת לקחים שבהכרח יהיו רלוונטיים לגבינו, שהרי, בסופו של דבר, בנו מדובר. האירועים הם חלק במאבק שגם אנחנו חלק ממנו. במידה זו, ויש להניח שזאת לא הייתה הכוונה של המנסחים, אותה כרזת ענק שנתלתה לאורך מסלול הפגנת המחאה השלישית, כאשר הכריזה בשתי השפות, עברית וערבית: "מצרים, זה כאן".

בניגוד לרושם שיוצרת התקשורת המדברת על "אביב ערבי", "מהפכה ערבית", אירועים אלה מאד הטרוגניים והמצבים שנוצרו במדינות האזור לא פעם שונים בתכלית השינוי אלה מאלה, ואפילו מנוגדים אלה מאלה. תחילה, אקח שתי דוגמאות שידגימו את ההבדל התהומי המנוגד במידה קיצונית: טוניסיה ולוב.

המהפכה הטוניסאית: מהפכה פועלית כאשר הצעיר הטוניסאי מוחמד אבו-עזיז יצא במחאתו האישית והטרגית נגד התעללות אנשי המשטרה בגופו ובפרנסה הדלה שהביא למשפחתו, הוא לא ידע שמעשהו יבעיר תבערה שתצית את המדינה, תביא להפגנות שסופן נפילת משטר הדיקטטורה של בזה בן-עלי, ותחולל תבערת ענק שתצית את כל האזור עד קצהו השני. שימו לב: גם אם הייתה אישית, למחאה של אבו-עזיז הייתה משמעות חברתית מרחיקת לכת, החלכאי מחא נגד גזילת לחם משפחתו על ידי נציגי משטר הדיכוי. מעשה הייאוש הפרטי הצית את המהפכה הטוניסאית וזו יצאה נגד המשטר העריצות ומעשי העוול שלו, מהותה הייתה מתחילתה חברתית, מעמדית. המהפכה בטוניסיה מאופיינת כולה על ידי הצביון המעמדי הזה.

המשטר של בן עלי נשען על כוחות המשטרה הפוליטית, והצמיח בורגנות מקומית פרזיטית, של משפחות מקורבות, שהתחלקו בנכסי המדינה: תעשייה של כריית הפוספטים בדרום, טקסטיל, ומיזמי תיירות נכנסת נרחבים. לעומת זאת, האופוזיציות הפוליטיות ו"הליגה הטוניסאית לזכויות האדם" דוכאו ביד ברזל.

הכוח המארגן של מהפכה היה ארגון העובדים "הפדרציה הכללית של העובדים הטוניסאיים" (FGTT בלועזית). זהו ארגון היסטורי של ציבור העובדים, שנוסד ב-1946. מנהיגו ההיסטורי והנערץ, פרחאת האשד נרצח ב-1952 ע"י הקולוניאליזם הצרפתי. אחרי תפיסת השלטון על ידי בן עלי ב1987, המשטר ניסה לשלב את הנהגתה של הפדרציה במערכת המדינה, ואמנם חלק מההנהגה נכנעה ללחצים, ומאבק קשוח נוהל ע"י האיגודים המסונפים נגד המגמות האלה.

אחרי התאבדותו בהצתה עצמית פומבית, ב17 בדצמבר לפני שנה, של מוחמד אבו-עזיז, פרצו הפגנות באזור של עיירתו בדרום, והן התפשטו לכל ערי המדינה, עד שהגיעו לבירה טוניס. ההפגנות הקיפו מאות אלפי אנשים שדרשו את התפטרות הממשלה. היה להן צביון מובהק של התקוממות עממית. ב17 בינואר השנה מוחמד בן-עלי התפטר וברח לסעודיה עם אשתו. שרי ממשלתו מצרפים שרים חדשים ומקימים "ממשלה זמנית של אחדות לאומית" בראשות מוחמד ראנושי, שהיה סגנו של בן-עלי והכוללת דמויות מהאופוזיציה החוקית. ההמונים אינם משלימים עם מצב שבו התבצע שינוי פרסונאלי בשלטון, ולא שינוי מהותי. ההפגנות ההמוניות אינן פוסקות.

השרים לשעבר מודחים, מלבד ראנושי. בין הדמויות החדשות בממשלה הכוללת שרים, יש מעט אנשי הר-האר-סי-די, המפלגה שהרודן בן-עלי הקים. זעם ההמונים המפגינים יוצא במיוחד נגדם. לבסוף הם מפוטרים. במאי, גם ראנושי מתפטר, ומבסיסי, שהיה שר בממשלה בזמן בורגיבה, הנשיא הראשון אחרי העצמאות, נהיה ראש הממשלה.

המהפכה הטוניסאית ממשיכה לבעור. שביתות פורצות פעם אחר פעם במגזרים השונים, בתביעות שכר. ההפגנות בטוניס ממשיכות להיערך, בדרישה לתכנון ממשלתי להדברת האבטלה העמוקה.

מתחילתה, המהפכה הטוניסאית התעצבה סביב התארגנות העובדים, הסניפים המקומיים יזמו את ההתגייסות. הם ארגנו את ההסעות להפגנות המרכזיות בטוניס הבירה. בתקופה הראשונה אחר נפילתו של בן-עלי, דמויות מזוהות עם הנהגת האו-ג'ה-טה-טה, נכנסו לממשלה הזמנית. זעם אדיר פרץ בסניפים ובאיגודים ארצים. שרים אלה נאלצו להתפטר מהמשרות הטריות שלהם. בתוך אי-הסדר הכללי שנוצר עקב בריחתו של בן-עלי, השתרר מהר מחסור, ופירוק מערכות של יום-יום. ועדי פועלים קמו במקומות העבודה ובשכונות, שנטלו על עצמם את התפקיד של ארגון מחדש של החיים הכלכליים והחברתיים. כלומר - גופים של שלטון כפול.

אתגרי המהפכה הטוניסאית האתגר המרכזי העומד בפני המהפכה הוא שאלת כפיפותה של המדינה למסגרות של המוסדות הפיננסיים, קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, אשר הטילו עליה תוכניות רצחניות בתקופה של בן-עלי. והסכם השותפות עם האיחוד האירופי, שדרכו פועל הקולוניזטור הישן צרפת, גורלית במיוחד. הריבונות הלאומית, בתקופה הזאת של האימפריאליזם, נחה על שכמו של ציבור העובדים המאורגן. כל ארגון פוליטי יישפט על כך.

מבחינה זו, "המפלגה הקומוניסטית של פועלי טוניסיה, מפלגה ממוצא מאואיסטי, שסבלה רדיפות קשות בתקופה של בן-עלי, אינה נוקטת עמדה חד-משמעית, ואינה דורשת את ביטול כל ההסכמים הבינלאומיים שרותמים את המשק הטוניסאי לעגלת ההון הפיננסי העולמי. לוב, לקראת התפרקותם והתפוררותם של המדינה והלאום מתחילתה הייתה מלחמת האזרחים שטרם הסתיימה מלחמה בין-שבטית, התנצחות מזוינת בין שבטי המזרח והמערב של המדינה, אזור קירנאיקה נגד אזור טריפוליטנה. ההנהגה של צבא המורדים מורכבת ממרכיבים במשטרו של קדאפי.

כך, הרמטכ"ל, הגנרל יונס, היה שר הביטחון של קדאפי. הוא נרצח ע"י יריביו בהנהגה. יו"ר מועצת המעבר הלאומית, מוסטאפה עבד אל ג'ליל היה שר המשפטים של קדאפי וניהל בתוך כך את פרשת אחיות בתי החולים הבולגריות המפורסמת. למעשה, ברמה של ההנהגות, מלחמת האזרחים הייתה מלחמה פנימית במשטר של קדאפי.

אלא שלוב רוויית נפט, זו המדינה ה6 בעולם בכמות הפקת הנפט. אחרי תחילת ההשתלטות של המורדים על הבירה לפני 3 שבועות פרסמה התקשורת הצרפתית שהנשיא סרקוזי הגיע לסיכום עם המורדים ב17 במרץ, 5 שבועות אחר תחילת מלחמת האזרחים שעוד הייתה באיבה, על פיו, אחר ניצחונם, צרפת תקבל שליש מהנפט הלובי. תמורת זאת צרפת התחייבה לספק למועצת המעבר הלאומית נשק ותחמושת, ותחתור להתערבות נאט"ו לצידה. כמו-כן נדברה צרפת שתתערב למענה במועצת הביטחון. וכך היה. מועצת הביטחון, בהמרצת צרפת ובריטניה קיבלה החלטה שיזמה מסע של ההפצצות מהאוויר על יעדים אסטרטגיים וטאקטיים של צבא קדאפי.

וכך היה. כוחות נאט"ו ביצעו את המלאכה. ארה"ב, השקועה במלחמות באזור, בעיראק ובאפגניסטן, לא התערבה בגלוי. הצבאות הניצים דשדשו הרבה חודשים במקום, עם התקדמויות איטיות של צבא המורדים. אפשר להניח שבניגוד להחלטה של מועצת הביטחון פעלו צוותי קרקע של צבאות נאט"ו כדי לסמן את המטרות למטוסים המפציצים. ייתכן גם שהם הדריכו את יחידות מורדים. ייתכן אפילו שבשלב האחרון פעלו יחידות קומנדו של הסי-איי-אי על פי הדוגמה באפגניסטן. אחרת קשה להסביר איך, אחרי עמידה במקום משך חודשים צבא המורדים התקדם בהינף אחד לעבר טריפולי וכבש אותה תוך 3 ימים.

מהרגע שהתחיל הקרב על הבירה, בעת שהקרבות במלוא עוזם, והאנשים שוחטים אלה את אלה, ניהלו צרפת, בריטניה, גרמניה, ואיטליה, מו"מ על חלוקת השלל, היינו על חלוקת הנפט הלובי.

התקשורת במדינות האימפריאליסטיות השתדלה כמובן לגייס את הציבור לטובת המלחמה. קדאפי שחזר להיות יקירן של מדינות אלה (התקבל ברוב פאר בפאריס לפני 4 שנים) הפך לבלתי רצוי. ההתמקחויות איתו על הנפט הלובי נמאסו על גופי השלטון של ההון הפיננסי. והוא נזרק לאשפתות.

המדינה עומדת להתפרק בין אזורים בשליטת השבטים על עשרותיהם. לוב הולכת לתקופה של אנדרלמוסיה חברתית. מלחמת האזרחים הזאת אינה האחרונה, עכשיו בא תורם של השבטים לנהל את מלחמותיהם ביניהם.

המהפכה המצרית בעמדת המתנה בשנת 2006 החל גל של שביתות עובדים בקהיר וסביבתה ובמגזרים מגוונים. השביתות לוו בהפגנות והיתקלויות עם כוחות המשטרה. הוקמו משמרות שביתה במפעלים, ולא פעם אנשיהן נעצרו. התארגנו ועדי פועלים, ועדים אזוריים ואיגודים ארציים (למשל, איגוד עובדי הדואר). בסוף מרץ 2008 פרצה שביתה כללית במפעל הטקסטיל "אל-מיסר", מרחק של 40 ק"מ צפונית לקהיר. המפעל מונה אלפי פועלים, והם יצאו להפגנות באזור המפעל, אלפי פועלים ממפעלי האזור הצטרפו להפגנות, ופתחו בשביתות הזדהות, אבל גם על דרישותיהם-שלהם.

ב-14 באפריל היה יום הזדהות עם השביתות, ותנועת צעירים התארגנה ויצאה אף היא לפעולות הזדהות. היא קראה לעצמה "תנועת ה14 באפריל" (לימים רופאים, מהנדסים, עורכי-דין הצטרפו לתנועה ה"ווירטואלית" הזאת, והיא איבדה את אופייה הראשוני, לבשה צביון של תנועת מעמדות הביניים, רחוקה מההוויה המקורית של הזדהות עם המאבק המעמדי של העובדים. במשך השנים העיתונות הבינלאומית פרסמה את הדברים. העיתונות הישראלית שתקה, עבורה מאבקי פועלים במצריים, או במקום אחר, אינם חדשות.

החריש העמוק שביצעו בתוך ההמונים, התסיסה הפועלית והמקיפה ההתארגנות המעמדית העצמאית, היוו את התשתית הפוליטית להתגייסות העממית הרחבה שהביאה כמיליון עד שני מיליוני מפגינים לכיכר אל תחריר. המאבק נגד הנהלות המפעלים ערער את יציבותו של השלטון. שאיפה עזה לחופש, לריבונות, הקיפה את המוני העם. מעמד העובדים סלל את הדרך שהביאה להפלתו של מובארק והאנשים הקרובים לו.

מובארק היה בעצם רק שליחו של הממסד הצבאי השולט במדינה משנת 1952. ממסד זה חולש על כרבע ממשק המדינה, ואנשיו לא אצים לאף מקום, ובוודאי לא להיפטר מזכויות הבכורה שלהם בכלכלת המדינה. מופשיר טנטאווי, שהיה סגן ראש הממשלה, הוא הריבון העליון, בתור נציגו של הצבא. וכל כוונתו לשמור על המשטר המדיני, וזה כולל את אורחות הדיקטטורה הצבאית. השאלת הדוחקת היא זו החוקתית. מההמונים יוצאת הדרישה לחוקה, דבר המעלה מייד את הצורך בבחירות לאסיפה מכוננת שתיקח לידה את כל השלטון. על כך מתפתח עכשיו המאבק. נציגי המשטר, לעומת זאת, מקבלים רק "תיקונים" בחוקה הקיימת, דהיינו החוקה של המשטר הצבאי.

ההפגנות סביב השגרירות הישראלית בקהיר, לפני שלושה שבועות, ולפני שבוע, היו ביטוי מובהק של המהפכה המצרית. הן זלגו מהפגנה בכיכר תחריר הסמוכה. הדרישה היא ביטול ההסכם עם ישראל, שנחתם על ידי המשטר הצבאי, ומסמל את כניעותו לאימפריאליזם. ההפגנות היוו התרסה נוכח מדיניות הממסד הצבאי. ההפגנות דוכאו, 3 הרוגים ועשרות פצועים. העיתונות הישראלית המעיטה בציון העובדה שלפני שבוע, לא רק השגרירות הישראלית הייתה יעד של הפגנה, אלא, באותו זמן גם תחנת משטרה ובניין משרד הפנים.

ההפגנות יוצאות עכשיו לדרישה של אסיפה מכוננת, לסוף המשטר הצבאי. המהפכה המצרית חייה במלוא עוזה וממשיכה. סוריה בסוריה, כמו בלוב, אין תנועת עובדים שנלחמת ומתארגנת. מכאן שהשטח הפוליטי נתפס ע"י כוחות זרים לציבור העובדים. את משטר אסד אנו מכירים. זהו משטר אנטי-פלסטיני ואנטי-עממי בכלל.

ביוני 1967, כאשר המחנה הריאקציוני במלחמת האזרחים בלבנון עמד לפני תבוסה טוטאלית, והשטח שלו הצטמצם לאזור ג'ונייה, משפחת ג'ומייל שעמדה בראש המחנה, שלחה את הבן אמין לדמשק כדי לקרוא לעזרת המשטר הסורי. חאפז אל אסד הסכים, הצבא הסורי חצה, בפעם הראשונה, בעת החדשה את הגבול הלבנוני, במרחק של כמה עשרות ק"מ עמד מחנה פליטים פלסטיני, מחנה תל אל-זעתר. הצבא הסורי הטיל עליו מצור, יחד עם בעלי בריתו הפלנגיסטים הלבנונים, ועם שותף שלישי, שותף שקט- קבוצת היועצים הישראלים של הפלנגיסטים, בפיקודו של תא"ל פואד בן-אליעזר. כיבוש מחנה הפליטים לא היווה שום קושי, המגינים הוכנעו. נערך טבח שהפך לשם דבר. עד סברא ושתילה.

בסוף ספטמבר 1982 עראפת נתן הסכמתו לפינוי לוחמי אש"ף מלבנון דרך נמל בירות (התפנות הלוחמים אפשרה את הטבח במחנות מייד לאחר מכן). גרעין קשה של לוחמים נסוג צפונה. הצבא הסורי אסר עליהם מלחמה, במסגרת מה שנקרא אז "מלחמת המחנות" (בפרט בנהר אל-בראדנה).

ביוני 1976, עם החלטת אסד לצאת לעזרת הפלנגיסטים הלבנונים נגד ההמונים ונגד הפלסטינים, חל פילוג במפלגה הקומוניסטית הסורית, פלג אחד, בראשות המזכ"ל ריאד אל-תורכ יצא למאבק נגד המהלך של השלטון, בעוד הפלג השני, בראשות הסטאליניסט הוותיק חאלד באגדש תמך בו. אל-תורכ נעצר עם רבים מחבריו. הוא עונה קשות במטרה לחלץ ממנו תמיכה במשטר. הוא נשאר שנים רבות בכלא. באגדש וחבריו נשארו ב"חזית הלאומית" השלטת.

דוברי ממשלות ישראל אוהבים לומר ש"מזה שלושים ושמונה שנים הגבול הסורי הוא השקט ביותר". הכוונה אצלם אינה שסוריה אינה פותחת במעשי לחימה עם ישראל. איש אינו טוען זאת. האמירה, לעומת זאת, היא שהצבא הסורי חוסם את הגבול את הגבול בפני לוחמים פלסטינים. המשטר הסורי הוא משמר הגבול של המשטר הציוני. המשטר הפנימי בסוריה אינו מאפשר התפתחות חופשית של תנועות פוליטיות. התנגדות פוליטית אינה מותרת, ומדוכאה ביד ברזל. האופוזיציה היחידה שאינה אסורה היא זו שמשתפת פעולה. ראה מה שקרה לחברי פלג "הלשכה המדינית" במק"ס, ולחברי מפלגת הפועלים הקומוניסטית. רבים-רבים מהם בילו ומבלים את שנותיהם בבתי הכלא.

איך נוכל לתמוך במשטר שאינו מתיר התפתחות של תנועת פועלים עצמאית ? אם אין חופש ביטוי, התכנסות, והתארגנות, אין לתנועת פועלים עצמאית הכלים הדרושים כדי לפעול.

ל"אופוזיציה הסורית", זו המתכנסת באנקרה, בפאריס, בבריסל, אין כמעט בסיס בתוך המדינה. בהפגנות "האופוזיציה הסורית", המדוכאות בדם, מאורגנות בעיקר ע"י "האחים המוסלמים". ארגון זה אינו נלחם לכינון משטר דמוקרטי, אלא של משטר דיקטטורה אחרת. המעצמות האימפריאליסטיות מצדדות בהפגנות אלה, מטרתן החלשת המשטר, כדי להוציא מאירן את בעל הברית המדינתי היחידי שיש לה. אין אנחנו יכולים לתמוך בהפגנות שהנהגתן ריאקציונית.

כמו בלוב, לא נוכל לתמוך באף אחד משני המחנות הניצים.

יהודה

#שפהעברית #מהפכה #מהפכותנגד #מצרים #לוב #סוריה #מהפכהטוניסאית