על השאלה הלאומית בפלסטין

בנוף הרשמי בפלסטין שולטת התפיסה המוצהרת של "שתי מדינות לשני עמים". דמויות כה שונות כמו מחמוד עבאס, יו"ר הרשות ואש"ף, מחמוד א-זהר והניה, מנהיגי תנועת החמאס ברצועת עזה, נתניהו, ראש הממשלה הישראלית – בנאומו באוניברסיטת בר-אילן, ברק, שר הביטחון הישראלי ומחולל הטבח ברצועת עזה, כולם נשבעים בסיסמה של "שתי המדינות. מאחוריהם עומד ברק אובמה, נשיא ארה"ב, המנצח על המקהלה.

בנוסחה זו אין כל חידוש, היא מתמצתת את החלטת האו"מ מה-29.11.47. הביורוקרטיה של הקרמלין היא שמיחזרה אותה מחדש בשוק הדיפלומטי אחרי מלחמת אוקטובר 73, ושלוחתה המקומית, מק"י, פעלה אז כדי להשריש אותה בציבור. תנועת בל"ד, שינקה לא מעט ממק"י, מקבלת את הנוסחה בלבוש של "מדינה פלסטינית ולידה מדינה יהודית עם מיעוט פלסטיני בעל זכויות קולקטיביות". אבל, סיסמת שתי המדינות אינה יכולה לעזור בפתרון השאלה הלאומית בפלסטין ההיסטורית. אם כן, תחת אלו צורות מופיעה כאן השאלה הלאומית, הכול כך איומה וברוטלית ? ומהו הפתרון ההכרחי שישחרר את העם מייסוריו הבלתי נסבלים ?

המאבק לשחרור לאומי בפלסטין מזה מאה שנה מתנהל בפלסטין מאבק לשחרור לאומי. במאבק זה לשחרור חלה תפנית טרגית ב-1948, כאשר המעצמות האימפריאליסטיות והביורוקרטיה של הקרמלין חילקו את הארץ בין המפעל הציוני והממלכה ה(עבר-) ירדנית, וגרמו עקב כך לנכבה הפלסטינית. מהעם הפלסטיני הופקעה זכותו לריבונות לאומית בארצו, ורוב מנינו ובנינו גורש מהערים שלו, מכפריו, מאדמותיו, וממולדתו. דוברי הציונות אמרו : פליטים אלה הם בסך הכול ערבים. והם ייושבו במדינות ערביות. מבחינתם, כך טענו, אין הבדל אם ישבו קודם בעכו, ואם הם יושבים עכשיו בצור, צידון או בירות. אם ישבו קודם בטבריה, הרי הם יושבים עכשין בדמשק (מחנה ירמוק). אם ישבו קודם בקטמןן, סן סימון (ירושלים), לוד ורמלה, ויושבים עכשיו בעמאן. זה כמו לעבור מעכו לנצרת או לאום אל פאחם.

כמובן, אין שום בסיס להשוואות אלה. העימותים בין התנועה הלאומית והמפעל ההתנחלותי בארץ, ב-1921, ב-1929, ב-1936-9, עיצבו את הציבור הפלסטיני כעם. האימפריאליזם הבריטי הצליח לא פעם לתעל את המאבק הלאומי לפסים של עימות בין קהילתי, אך אין זו אשמתו של העם הפלסטיני אם היישוב הציוני עמד כולו לרשות אותם אימפריאליסטים וניהל במסגרת מערך השליטה שלהם מפעל של נישול וגזל של האוכלוסייה הילידה.

כך עוצב, היסטורית, העם הפלסטיני. המאבק לגירוש האימפריאליזם ונגד הנישול הציוני איחד את גורלו, מהגליל ועד הנגב. ראו-נא את התהליך הכולל. באירופה, בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19, הלאומים עוצבו סביב המאבק נגד המשטר הפיאודלי. ביבשת האמריקאית, בצפונה ובדרומה, ובאותו פרק זמן הם עוצבו במאבק נגד מעצמות קולוניאליות אירופיות. באפריקה, באסיה – בסין, בדרום מזרח היבשת ובדרומה ("האימפריה של הודו") ניעורו הלאומים שוב במאבק נגד מעצמות קולוניאליות אירופיות. בפלסטין התגבש העם הפלסטיני במאבק נגד האימפריאליזם הבריטי ונגד שלוחתו הציונית. המאבק לשחרור לאומי בפלסטין הוא חלק מאותה דרך חובקת עולם של ההתהוות הכללית של לאומים חופשיים וריבונים.

הלאום, במובן המודרני, ובפרט המארקסיסטי, של קטגוריה מדינית זו, אינו מושג תרבותי, לרבות לשוני, או היסטורי. הוא התגבש עם עליית הבורגנות כמעמד שליט. בפרט, הלאום מתהווה במסגרת של השוק הפנימו שבתוך ארץ מסוימת. בסיסו אינו "רוחני", אלא חומרי. וכך היה גם בפלסטין. ארץ זו התגבשה כשוק פנימי מאוחד שדחף את אוכלוסייתה למאבק מאוחד נגד האימפריאליזם הבריטי ששלט בארץ ונגד המפעל ההתנחלותי הציוני ששימש כבסיס דמוגרפי לשליטת האימפריאליזם בארץ. המשימה שראו התושבים לנגד עיניהם היתה שחרור הארץ שנתאחדה מעול הכיבוש הזר הכובל את חירותם.

בתוך מאבק זה התגבש הלאום הפלסטיני, גם בתוך הטריטוריה שלו וגם, אחרי 1948, במחנות של המגורשים מהארץ. ארץ אחת, לאום אחד כאמור, תועמלני הציונות באים ואומרים: "בשבליכם אין הבדל בין עכו ובגדד, בין ג'נין ועמאן. אתם יכולים לחיות שם, כי אלה גם חלק מהמולדת שלכם". אנחנו משיבים : אנחנו בני הארץ הזאת, המולדת שלנו כאן – גם אם אנחנו רואים במשרק אזור חי ונושם שבו מצויה הארץ שלנו. עם שאר העמים באזור יש לנו נכסים משותפים, שפה, תרבות, ואף במידה רבה היסטוריה משותפת. אבל ההיסטריה של התקופה החדשה, סבלות הגורל, המאבקים העקובים מדם, הפכו את העם הפלסטיני בארץ זו ללאום, כמו שיש עם גרמני, צרפתי, או אמריקאי. התחשלנו כלאום.

הגורל המשותף מאחד את בני נצרת, סאכנין, אום אל פאחם, עם בני ג'נין, בית לחם, עזה. ואותם עם בני ג'לזון, עין בית עלמא, ... ואותם עם בני רשידיה ונהר אל ברד. זהו הלאום הפלסטיני. איחוד הלאום הפלסטיני, איחוד הטריטוריה הלאומית האימפריאליזם הבריטי, אליו התחברה בדרכה שלה הביורוקרטיה של הקרמלין, שלוחותיו של האימפריאליזם, בראש וראשונה הציונות, והמשטרים הפיאודו-בורגניים הערביים, הוציאו לפועל את מזימתם : פיצולו של העם הפלסטיני ופיזורו. חלוקת הטריטוריה הלאומית היתה נחוצה, כי היא לא השתייכה למערך הכוחות הפוליטיים במשרק שהמעצמות הקימו אחרי מלחמת העולם ה-1. הציונות עצמה קיבלה את ברכת הדרך במסמך הידוע בשם "הצהרת בלפור" שכונן אותה כמכשיר של השליטה האימפריאליסטית באזור. לעומת זאת התנועה הלאומית הפלסטינית היתה גידול פרא לא ניתן לשליטה, ובכלל היא שאפה להשליך החוצה את המנדט הבריטי.

לפיכך, נשללה התנועה הלאומית הפלסטינית מתחילתה ע"י האימפריאליזם שלחם בה עד תום. על העם הפלסטיני היה להיעלם כיחידה לאומית. מכאן חלוקת הארץ בין ישראל והממלכה הירדנית. בין אום אל פאחם לג'נין, בין טייבה לקלקליה, בי באר שבע לחברון, סומן גבול שנותר עד היום. פה "אזרחים ישראליים", שם "תושבי השטחים". תושבי הגליל, תושבי 450 יישובים שהועלמו, תושבי ערים פלסטיניות שנכבשו ע"י הצבא הישראלי גורשו למדינות אחרות. הלאום הפלסטיני רוסק לרסיסים.

התכלית המקורית, והבסיסית, של התנועה הפלסטינית הלשחרור לאומי הייתה איחודה מחדש של הארץ, איחוד הלאום הפלטיני בארצו מולדתו. אש"פ נכנע ללחצי האימפריאליזם העולמי, ונתן גט כריתות ליעד הזה. אבל, זאת נשארה המשימה הדמוקרטית המרכזית של היום. הצורה הפוליטית של האיחוד תהיה רפובליקה חילונית ודמוקרטית. מדינה שיבוטלו בה כל הסממנים של הפרדה אתנית/דתית, מדינה שוויונית עבור כלל אזרחיה.

פלסטין תהיה מדינת הלאום של העם הפלסטיני המאוחד מחדש. והמיעוט היהודי בפלסטין? ואז נשאלת שאלה קרדינאלית: אם היעד הפוליטי של המאבק לשחרור לאומי בארץ הוא הקמתה של רפובליקה חילונית בכל פלסטין ההיסטורית, אם הרפובליקה משמשת מסגרת לכינונו של לאום פלסטיני, אזי מה עם הציבור היהודי החי כאן?

תחילה לנתונים הפשוטים ביותר. בפלסטין חיים 6 מיליון יהודים, לעומת 1.5 מיליון פלסטינים בשטח של 48, 3.5 מיליון בשטח 68, וכ-7 מיליון מגורשים. האוכלוסייה היהודית, שצמחה בתוך המסגרת של המפעל הציוני, היא מיעוט דמוגרפי.

איזו זיקה מתקיית בין האוכלוסייה הזאת לבין המפעל הציוני, ומעבר לו לאימפריאליזם? ההגירה ההמונית של ציבורי יהודים, שנמלטו בתחילה מרדיפות מחרידות (שבשיאן שואת יהודי אירופה), נשאבה מיד ע"י האימפריאליזם השליט (הבריטי), שהפך אותה למפעל התנחלותי, ועל ידי כך למכשיר של השתלטות על הארץ ועל האוכלוסייה הילידה. זהו תמציתו של המפעל הציוני בארץ הזאת. המפעל הציוני פעל בחסות האימפריאליזם הבריטי ונושא אופי התנחלותי מובהק. תכונות אלה משייכות אותו לשורת מפעלי הקולוניזציה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. המינוח עצמו של המפעל מסגיר את המציאות הזאת : התיישבות, מושבות, יישובים, וכיוצא באלה.

מכאן מה שמכונה בלכסיקון הציוני "הסכסוך". באופן טבעי, מפעל ההתנחלות היה חייב להיתקל בהתנגדות האוכלוסייה הילידה שנאבקה בהפקעת אדמותיה ובהפקעת זכותה לריבונות לאומית. ומה התוצאה של העימות בין המיעוט ההתנחלותי לבין הרוב היליד ? המפעל הציוני קשור בטבורו ומעצם קיומו למערכת הצבאית והמדינית של ההון הפיננסי (תחילה של האימפריאליזם הבריטי ששלט באזור, ולאחר זאת של האימפריאליזם האמריקאי. המפעל הציוני בארץ היה תמיד חייב לחפש לעצמו נותן חסות מול האוכלוסייה הילידה. אין לו תוחלת באזור ללא הקשר הבלתי אמצעי הזה.

ומה התוצאה של כל זאת עבור המיעוט היהודי? עליו גזרה הציונות גורל של תושבי גיטו. זהו גיטו המוקף בחומת השנאה הלוהטת ביותר שידעו האוכלוסיות היהודיות מעולם. זהו הגיטו המאוים ביותר שהתקיים אי פעם. זהו גיטו החי דרך קבע על חרבו, אשר מנהל מלחמות אחת אחר השנייה מרגע היווסדו. אין מקום בעולם שבו מאויימים בקיומם היהודים, כיהודים (למעשה, ניטשטשה במידה רבה האנטישמיות בשאר המדינות), כמו במדינת ישראל. הציונות לא פתרה את השאלה היהודית, היא העצימה אותה בסדרי גודל שאין דומים להם היום.

מה הלקח העקרוני שיש להפיק מחידוש השאלה היהודית דווקא בתוך המעטפת של המפעל הציוני ? הלקח הוא זה : גם הציבור היהודי בארץ מתמודד עם מציאות של שאלה לאומית. היא תוקפת אותו שוב ושוב. אבל, הניסיון שלו עצמו כאן מוכיח כאלף עדים שאין בו היכולת לפתור אותה לבדו, במבודד מהציבור הפלסטיני הערבי, הקורבן הגדול של אותו מפעל ציוני. מכך נובע כי הציבור היהודי יפתור את השאלה הלאומית בתוך תהליך פיתרונה של השאלה הלאומית בפלסטין בכלל.

כפי שנקבע במסמכי ועידת חיפה (יוני 2008), "המדינה החילונית והדמוקרטית בכל פלסטין ... תסיר מהנוכחות היהודית בפלסטין את האופי הקולוניאלי הקשור בתוכנית הציונית הגזענית כזרוע של התוכנית האימפריאליסטית והקפיטליזם העולמי". כך ייהפך הציבור היהודי לחלק של ממש מהציבור של בני הארץ. האוכלוסייה היהודית בשטח 48 תהיה מרכיב של הלאום הפלסטיני שייעור ויקום בארצו המאוחדת. מה הם הכוחות המניעים של השחרור הלאומי בארץ ? יגיד הקורא והצדק: אלה "רעיונות", "תהליכים" משורטטים. אבל, יוסיף הקורא, ושוב יצדק, התהליכים הממשיים, בשיונה ממושגים מופשטים, מתחוללים בתוך חברה של בני אדם בשר ודם! נכון! השאלה היא אם כך איזה סוג של חברה יש לנו בפלסטין. אפשר לאפיין אותה כך: בחלקה היהודי יסודה במשק הקפיטליסטי מוטה ומעוות ע"י המפעל הציוני. זהו קפיטליזם מאוד "מיוחד". המדינה שהוא בנה כול-כולה "קומפרדורית", ז.א. שהיא, בתור שכזאת, שלוחה אזורית של המערך האימפריאליסטי (והאימפריאליזם עצמו הוא הזרוע האסטרטגית – כלפי פנים וכלפי חוץ - של ההון הפיננסי במדינות המפותחות). המפעל הבורגני הציוני פעל בסביבה בינלאומית של קפיטליזם שוקע – זהו בדיוק העידן של האימפריאליזם. לכן, הוא לא יכול היה להפיק מתוכו קפיטליזם צעיר, נמרץ, מתקדם. מבחינה כלכלית וחברתית, הקפיטליזם הישראלי הוא משק מנוון, ללא תעשיה ראויה לשמה. הכלכלה הישראלית חיה בעיקרה מהכלכלה הצבאית, מה"ביטחון". ישפוט כאן הקורא את השתלשלות הדברים. השקיעה כתכונתו המרכזית של הקפיטליזם בתקופתנו גוררת אחריה תכונה מולדת של ניוון בקפיטליזם הישראלי, והכנסת המוני יהודים לתוך גטו מכותר וקטלני. בסופו של דבר, האם תיתכן רפובליקה חילונית ודמוקרטית בכל הארץ שתשאיר במקומה את המסגרת הבורגנית ? האם המשימות הכבירות של בניית הלאום הפלסטיני יכולות לבוא לידי פתרון על בסיס המשק הקפיטליסטי שעשוי להוריש המפעל הציוני? אלה שאלות כבדות שקוראות לחשיבה רצינית ביותר. גם הבורגנית הפלסטינית פועלת בתוך סביבה של ארץ קולוניאלית והיא מחוברת לקפיטליזם הציוני ההתנחלותי ולקפיטליזם העולמי - האימפריאליזם. מעצם טבעה היא מעמד קומפרדורי (כאשר מדינת ישראל היא עצמה מדינה קומפרדורית. זהו פגם גנטי אצלה. גם כאן עולה אותה שאלה: האם אותה בורגנות פלסטינית, מעמד נכה מרגע לידתו, שהופיע מאוחר מדי על במת ההיסטוריה, מסוגל ליטול על עצמו משימות כה מהפכניות כמו השחרור מהדיכוי הלאומי, כמו שיבת הפליטים, כמו הגשמת הריבונות הלאומית, כמו החזרת האדמות לבעליהן הקודמים (מהפיכה אגררית), כמו כינון הדמוקרטיה הפוליטית, כמו איחוד הלאום, כמו שילוב הציבור היהודי בלאום ? והקורא הנאמן, שעקב עד עכשיו אחר התוויית הפרוגרמה של השחרור הלאומי, באמת יתמה ועשוי לאבד מעט מסבלנותו היקרה מפז: אם לא איזה קפיטליזם פוסט-ציוני, אם לא הבורגנות הפלסטינית, אז מי כן? מעמד הפועלים בפלסטין, המעמד המנוצל והמדוכא ביותר, מול הקלגסים של המפעל הציוני, מול האימפריאליזם המודע שכל פתח המסמן שחרור יזעזע את הסדר שלו השליט באזור, ועל כן כל שריריו נמתחים נגד המוני פלסטין, מול הבורגנות הפלסטינית – הבורגנות "שלו". מעמד הפועלים בפלסטין, לפיכך, נזמין את הקורא להרהר במערך האופטימאלי הבא של הכוחות המניעים את המאבק לשחרור לאומי. מעמד הפועלים בפלסטין, בהתייצבו בראש הלאום הנדכא, יביא לידי מימוש את המשימות האלה.

אריה בן דוד

#אריהבןדוד #שפהעברית #השאלההלאומיתבפלסטין