מירון רפפורט כותב בתגובה למאמר אנשים טובים באמצע הדרך
אלי אמינוב / 9.11.2014
"ביוזמה שאורן ואני שותפים בה יש זכות מלאה לכל הפליטים לחזור ולחיות בארץ ישראל/פלסטין. פלסטין (שלא תהיה מקוצצת אלא בגבולות ה-4 ביוני 1967) תאזרח את הפליטים על פי ראות עיניה, ומאותו רגע שהם יהיו אזרחי פלסטין הם יוכלו לנוע בכל רחבי הארץ המשותפת, הן בישראל והן בפלסטין. רבים מהם יוכלו כבר מהשלב הראשון גם לגור בתחומי ישראל, כלומר במולדת שהם גלו ממנה, והחזון המוסכם הוא שבסופו של דבר כולם – כולל פליטים לשעבר – יוכלו לחיות היכן שירצו.
מתנחלים, כמו ישראלים אחרים, יוכלו לחיות בפלסטין, אבל לא כאדונים, אלא תחת ריבונות פלסטינית מלאה"
להלן תגובתי:
שמחתי לגלות, אמנם באיחור מצער שתנועת ארץ אחת שתי מדינות אימצה חלק ממצע הוועד למען רפובליקה חילונית דמוקרטית בפלסטין ההיסטורית. דבר ראשון בשאלה שהיא לב ליבו של הסכסוך - שאלת הפליטים.אומר מירון רפפורט בתגובתו ב"הגדה השמאלית": ביוזמה שאורן ואני שותפים בה יש זכות מלאה לכל הפליטים לחזור ולחיות בארץ ישראל/פלסטין" קביעה זו חופפת לחלוטין את עמדת הוועד, למרות השוני במונחים בהם משתמש רפפורט, אלא שכנראה אלה הבדלים סמנטיים קטנים שניתן להתגבר עליהם. בהמשך אומר רפפורט: "כאשר הם (הפליטים) יהיו אזרחי פלסטין הם יוכלו לנוע בחופשיות" וגם "יוכלו לחיות היכן שירצו" כלומר בג'נין, בעכו, בתל אביב, ביגור, בעיקרית ובעפרה, והרי זו בדיוק עמדתנו. כמובן לשם כך יצטרך לדעתנו להתחסל משטר האפרטהייד הקיים בארצנו. וקביעה אחרונה: "מתנחלים כמו ישראלים אחרים יוכלו לחיות בפלסטין אבל לא כאדונים אלא תחת ריבונות פלסטינית מלאה" ובכן אנו מסכימים על העיקר אך כדי לממש זאת יצטרכו כמובן כולם להיות אזרחים שווי-זכויות. עכשיו, נראה לי שהתנועה איננה מתייחסת לעניין חשוב אחד והוא, הפרדת הדת מן המדינה שהיא הכרחית כדי להגיע לשוויון ומקובלת בכל מדינה דמוקרטית ובודאי בטריטוריה בה חסידי המדינה היהודית וחסידי המדינה האיסלמית נכונים בכל רגע לשסע זה את גרונו של זה. אם כך אני חושב שהגיע הזמן לנהל דיון פרודוקטיבי גם על הדרך בה נוכל יחד להגיע למטרותינו המשותפות.
בברכה אלי אמינוב