האפרטהייד בפלסטין מתמסד באמצעות עוד מו"מ
למאמרו של לב גרינברג ב"הארץ" 15.12.2013
אלי אמינוב / 18.12.2013

1. לב גרינברג בהחלט צודק כאשר הוא חולק על ניסיונו של נתניהו להטיל דופי במאבק הפלסטיני לשחרור לאומי, בטענת הסרק כי מנדלה היה "מנהיג מאבק, שנקט באי אלימות". בזה הוא טוען כמובן שהמאבק המזוין של הפלסטינים, היה לא צודק, לא חוקי ואפילו שבגלל זה כביכול הם לא זכו בשחרור, בניגוד לתנועה שהוביל מנדלה. ובכן אפילו נתניהו קהה החושים, חש שיש מן המשותף בין המאבק הפלסטיני ומאבק השחורים בדרום אפריקה ולכן כשקרן מנוסה הוא מרחיק עדותו כדי למנוע השוואה בין שני המאבקים וכמובן בין שני משטרי האפרטהייד.

2. גרינברג גם צודק כאשר הוא מצביע על כך שללא מאבק מזוין ואלים, לא הייתה דרום אפריקה מגיעה למצב בו יאלצו הלבנים להתחשב בשאיפות של הרוב השחור כמו שבפלסטין לא היו הציונים מתייחסים כלל  לאשף לולא המאבק האלים. אולם לב טועה כאשר הוא מניח שדעת הקהל העולמית היא שהייתה גורם מסייע חשוב בשני המקרים האמורים. מה שהשפיע יותר היה מאבק ההמונים בשלטונות האפרטהייד, הן בדרא"פ והן בפלסטין, בה הגורם המרכזי שהכריח את ישראל לנסות למצוא צורת שליטה אחרת, הייתה האינתיפאדה ההמונית הראשונה, שישראל לא הצליחה לשבור. גורם מרכזי אחד לא לוקח גרינברג בחשבון והוא האימפריאליזם. כנראה שבחוגים אקדמאים המונח הזה הוא מלה גסה המייצגת משהו שאבד עליו הכלח, למרות שהוא חורץ גורלות מדינות, עמים ויבשות.

3. הן בפלסטין והן בדרא"פ היה האימפריאליזם הגורם המרכזי שדחף לשינוי. במשך עשרות שנים שימשה דרום אפריקה מוצב קדמי של האימפריאליזם, לסיכול השפעת ברית המועצות ביבשת אפריקה. התפוררות בריה"מ, הביאה לחיסול התפקיד ההיסטורי של המוצב הקדמי הזה וארצות הברית הפסיקה לתמוך בו. זו הסיבה המרכזית שהניעה את דה קלרק וחבריו הלבנים לנסות ולמצוא סידור חדש תוך שיתוף הנהגת הרוב השחור בשלטון. בפלסטין היה הגורם במרכזי שהביא לשינוי במדיניות האימפריאליזם, חוסר יכולתה של ישראל לדכא את האינתיפאדה הראשונה במהירות. אי הצלחה זו הביאה את ארה"ב להעניש את ישראל בכמה מישורים. הראשון היה מניעת השתתפותה במלחמת המפרץ הראשונה. אפילו את זכות ישראל להגן על עצמה, שללה ארה"ב, שהעבירה לישראל את סוללות הפטריוט שלה, כדי להגן כביכול על המעצמה האזורית, באמצעים בלתי יעילים. דבר נוסף היה הלחץ על ישראל לגייס את ערפאת ועוזריו כדי לחסל את האינתיפאדה. ראוי לציין כאן כי ערפאת וחסידיו שאפו למצב בו יאפשר להם האימפריאליזם להשתבץ בסדר האזורי שלו, לפחות מאז הנסיגה מלבנון, שאחריה חוסל הפיקוח היחסי של המוני החמושים על הנהגתם. התכוננות ישראל לברית זו החלה בחיסול מנהיגים פלסטינים שהיו עשויים להתנגד לערפאת, בחקיקת חוק לסילוק העובדים הפלסטינים מהמשק הישראלי (החוק להסדרת יבוא עובדים זרים) ב-1992, וניסיון לטהר את הבנטוסטאנים מאנשי חמאס ע"י הגלייתם. תקצר היריעה מלפרט את צעדי ערפאת נגד ההמונים הפלסטינים אך כפרס, הוא ועשרות אלפים מנאמניו ממשו את זכות השיבה שלהם בברכת המעצמות.

4. תכנית אוסלו נוצרה ע"י האימפריאליזם בהגמוניה אמריקנית, ובאוסלו רק נשמעה המנגינה שחוברה בוושינגטון. מכיוון  שהתכניות להסדר אזורי הצריכו את חיזוקה של ישראל, שתפקידה האזורי לא השתנה, אפשרה ארה"ב לישראל לפרש את ההסכם כרצונה, למרות מחלוקות כביכול. בעוד ההמונים בפלסטין נאנקים תחת השלטון המשותף של ישראל והסולטה של ערפאת, שהחל לחלק הטבות למקורביו כדי ליצור שכבה פסיאודו בורגנית, שתהיה נאמנה לו ושותפה לניצול ודיכוי ההמונים, החלה ישראל לסגת אפילו מתכנית הבנטוסטאנים ועברה ליצירת גטאות מבודדים לפלסטינים, אשר נועדו לחסל כל אפשרות לרצף טריטוריאלי, והפך ללעג ולקלס את הרעיון כי ישראל הכירה בעם הפלסטיני והנהגתו. ההצגה המתוקשרת של חגיגת אוסלו הביאה לכך שישראל זכתה להוקרה בינלאומית, מנהיגיה הפכו למכובדים, החרם הערבי חוסל, והעולם נפתח בפני ישראל דווקא כשהחלה לטפח ולהרחיב את משטר האפרטהייד שלה, המצוי מראש בדבר שנקרא מדינה יהודית. אחת הסיבות שהעולם קנה את תכנית השליטה החדשה בפלסטין ההיסטורית כולה, היה יחסו של השמאל הישראלי לתהליך אוסלו.

המפלגות הציוניות זכו לפתע לשדרוג, כמפלגות המעוניינות ופועלות לשלום. המפלגה הקומוניסטית הישראלית חגגה את ניצחון עמדתה בשאלת פלסטין. כל השמאל החוץ פרלמנטארי, כולל גופים שהגדירו עצמם כאנטי ציונים תמכו בתכנית אוסלו, בהנהגת אש"ף טוניס, והציגו את ערפאת שהיה לא יותר ממשרת ישראל והאימפריאליזם כנלסון מנדלה חדש. השמאל "האנטי ציוני", מלבד אלמנטים בודדים הצטרף לחגיגה ואף נמנע מלהזהיר את בני בריתו הפלסטינים מפני הכרה בתכנית האפרטהייד. התפרקותו מרצון וכניעתו של שמאל זה לתכניות האימפריאליזם, עזרו להכניע את אחרוני הכוחות של האינתיפאדה ולהסגירם לידי ערפאת וכנופייתו,ש את שלטונם הגדיר רבין. כשלטון "בלי בג"ץ ובלי בצלם". כל הארגונים ההמוניים הפלסטינים כולל האיגודים המקצועיים חוסלו ומצב ההמונים הדרדר מיום ליום. פקידי הרשות, מקורביהם והסוחרים המונופוליסטים שיצר ערפאת חגגו והשמינו מתבוסת המונים. כמובן שהזוכה העיקרית הייתה ישראל שאפילו לא טרחה להסתיר את הרחבת ההתנחלויות ואף את תכניות ההפרדה בין יהודים בעלי זכויות ופלסטינים חסרי זכויות.

5. צריך להבין כי לו היו פניה של ישראל לשלום עם הפלסטינים היה באפשרותה לפעול אז אחרת לחלוטין. למשל, אפשר היה להחזיר לפלחים הפלסטינים אדמות שישראל הפקיעה בשרירות, כדי לאפשר לאנשים שעבודתם בישראל הופסקה, לעבוד ולחיות בכבוד. בכך הייתה ישראל יוצרת בסיס המוני לתמיכה בהסכם שלום של ממש, אך כל זה היה רק הצגה. בשנות הכיבוש שקדמו לאוסלו הפקיעה ישראל כ-70% מאדמות השטחים והפכה אותן לאדמות מדינה. מתוך אדמות אלה הוקצו להתנחלויות כולל השטחים להתרחבותן רק 16%. לו רצתה ישראל בתהליך שלום הייתה יכולה להחזיר לפלאחים יותר מ-50 אחוז של האדמות השדודות מבלי לגעת בהתנחלויות. אולם המשטר הציוני לעולם לא יוותר על אדמה ש"נגאלה", כלומר עברה מידי לא יהודים לידי יהודים. וכך "תהליך השלום" היה חסר ערך עבור העם הפלסטיני ובתוך האשליה שיש אמנם תהליך כזה, הלך והחריף הכיבוש. ואילו השמאל הציוני הלך ונעלם, הלך והתפורר מתוך אופוריה מטומטמת.

6. בדרום אפריקה שבה כביכול נצחו ההמונים את המשטר הלבן, נמשכת מדיניות האפרטהייד גם אחרי ביטולה הרשמי, והמיעוט הלבן ממשיך ליהנות מפריווילגיות כלכליות ומעמדיות כמו בעבר, על חשבון הרוב השחור, מציאות בהחלט מפחידה. דרום אפריקה היא כיום מקום המגלם  אסון והרס חברתי. השכבה שדיכאה את ההמונים בעבר, ממשיכה לשלוט ולדכא את האוכלוסייה שציפתה להשתחרר, עם הביטול כביכול של משטר האפרטהייד. אולם העברת השלטון הפורמאלי לידי נציגי השחורים וביטול מדינות החסות, לא הביאה להקמתה של מדינה חילונית דמוקרטית כפי שהובטח. צריך להבין כי בתקופה המכריעה שבין שחרורו של נלסון מנדלה מהכלא בפברואר 1990, לבין מינויו לנשיא המדינה ב-1994, ויתרה צמרת מפלגתו מפלגתו, האיי-אן-סי על רוב רובה של "אמנת החופש" שנתקבלה בקונגרס של העם ב-1955.
 

האמנה שנפתחה בהצהרה: "העם ימשול" נשכחה: במקום הלאמה של אוצרות הטבע לטובת העם, מכרה הממשלה החדשה והפריטה אפילו את אותם מקורות מועטים שהיו בחזקתה, כדי לממן את קצבאות עובדי הציבור הלבנים של משטר האפרטהייד. לא הייתה הלאמה של המכרות, הבנקים והתעשיות המונופוליסטיות, לא בוצעה הלאמה של הקרקעות ולא רפורמה אגרארית. במקום זה, אפילו הבנק המרכזי של דרא"פ הופרט ובראשו הועמד מי שהיה שר האוצר של ממשלת המיעוט הלבן. ממשלת הרוב השחור הסתפקה בתפאורה של שליטה במדינה שרוקנה מכוחה הכלכלי ומיכולותיה.

רק 30% של האדמות שמהן נושלה האוכלוסייה השחורה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הוחזרו לבעליהן הלגיטימיים. ז.א. שהמהפכה האגרארית לא בוצעה. המחצבים (זהב, יהלומים, פלטינה, ועוד.) הושארו בידי ההון הלבן והזר ולא הועברו לידי נציגות הרוב השחור. רק הלאמה יכלה לפתור את העניין הזה. החברות הפיננסיות נשארו בידי ההון הלבן, וההעברה לרוב השחור יכלה למעשה להתבצע בדרך המיטבית רק דרך הלאמתן. ההומלנדס שהוקמו ע"י שלטון האפרטהייד, ובהם כלואים מיליוני שחורים, לא בוטלו. השאלה הלאומית נשארה על כנה במלוא חריפותה. לא בוצע שום תכנון, ושום תכנון לא מומש, לבניית שכונות, ושכונות באיכות בנייה וסביבה (מדשאות ליד הבתים, פארקים, מתנ"סים, מועדוני ספורט, בריכות שחייה...) עבור האוכלוסייה השחורה. לא חוקקו חוקים להורדה דראסטית של שכר הדירה ושל מחירי הדירות, כך שהאוכלוסייה השחורה, בהמוניה תוכל להשתכן בשכונות שהן עוד היום לבנות באורח כמעט בלעדי (רק המתעשרים המושחתים מתוך הקאדר של האי-אן-סי זוכים למותרות שכאלה).

7. יש אכן דמיון בין הסתלקות הנהגת ה- A.N.C מן הפרוגרמה הדמוקרטית שהייתה לה בעבר, לבין הסתלקות הנהגת אש"פ מן הפרוגרמה של מדינה חילונית דמוקרטית, באוקטובר 1988 ובחתימתה על הסכמי אוסלו. גם השאלה הלאומית בפלסטין נשארה על כנה ולעולם לא תוכל להיפתר ע"י תכניות החלוקה השונות. שתי ההנהגות האלה אכן בגדו בהמונים שאותם היו אמורות לשחרר. הן  הפכו  לשותפות לנישול ולדיכוי של המשטרים שאותם אמורים היו למגר. אמנם בדרום אפריקה העשירה, התגמולים והשלמונים לשכבת ההנהגה המבצעת את מדיניות המיעוט הלבן היו גבוהים  בהרבה מן האתנן שקבלה ההנהגה הפלסטינית. זו לא זכתה לקבל אפילו מדינת חסות זעירה ואשר מנהיגה חוסל בידי ישראל ככלי אין חפץ בו לאחר שמילא את רצונה. ההמונים המדוכאים בפלסטין כמו המוני השחורים בדרום אפריקה רומו שוב על ידי הנהגותיהם. גם מנדלה וגם אבו מאזן התבצרו מאחרי הקריאה לאי אלימות כדי לא להבהיל את המיעוטים המתנחלים, הן בפלסטין והן בדרום אפריקה. ברור כי מאבק ההמונים חייב להתחדש הן פה והן שם, והצורך במדינה חילונית דמוקרטית האחראית לחייהם, רווחתם, חינוכם, שיכונם ובריאותם של כל אזרחיה עומדת גם כאן וגם שם על סדר היום.