שלדים בארון הסמרטוטים
אלי אמינוב / 20.8.2011
הנרטיב הציוני עמוס מיתוסים שנועדו להקנות לו עומק הסטורי ורגשי. מפעם לפעם קמים אנשים הטוענים כי הצליחו לנפץ מיתוסים כאלה, אך בעצם בשל התעלמותם מההקשר ההיסטורי שעליו נוצרו, רק מחזקים ומנציחים אותם. אדם כזה הוא אריה יצחקי, ווטרן של המחלקה להיסטוריה במטכ"ל הישראלי ושומרם של סודות רבים, שהחליט מאוחר יותר לחשפם לציבור. יצחקי עושה זאת בספר הנקרא "שלדים בארון – תעלומות ומיתוסי כזב", שיצא בשלהי 2009 לאור בהוצאת המחבר.
ארבע פרשיות היסטוריות מעלה יצחקי על שולחן הניתוחים: פרשת כ"ג יורדי הסירה, שרחובות רבים נקראו על שמם בערי המדינה היהודית, תעלומת הי"ד מגשרי אכזיב, משלט 219 ופרשת קרב תל מוטילה. בארבע פרשיות אלה טוען המחבר הסתירה ההנהגה הציונית מהציבור את האמת והתירה לפרסום גרסאות שקריות במתכוון. במאמר זה אנסה לבחון מחדש את ההצלחה או הכישלון של היומרה לחשיפת המיתוס באחת הפרשות, פרשת יורדי הסירה.
פרשת "יורדי הסירה" הינה פרי החלטת הסוכנות היהודית עם פרוץ מלחמת העולם השניה, לשתף פעולה עם בריטניה נגד גרמניה הנאצית "כאילו אין ספר לבן". בבוקר ה18 במאי 1941, יצאה מחיפה ספינת מנוע קטנה שעל סיפונה 23 אנשי פלמ"ח ומפקד בריטי - סר אנטוני פאלמר, במבצע מיוחד של המודיעין הבריטי. המבצע ששם הצופן שלו היה "ארי הים", נועד לפוצץ את בתי הזיקוק בעיר טריפולי שבצפון לבנון, שהיתה בידי כוחות משטר וישי הצרפתי. הכח אמור היה להגיע ליעד בחצות הלילה, לפגוע בבתי הזיקוק ולסגת לכיוון קפריסין.
הקשר האחרון עם הסירה היה בצהרי יום היציאה ואז נצטוו אנשי הסירה לשמור על דממת אלחוט. הדממה נמשכה ימים רבים ולאט לאט התברר הן לאנשי הסוכנות והן לצבא הבריטי כי אנשי "ארי הים" עלו על מארב וחוסלו בקרב. משה שרתוק חיבר דו"ח על העניין באוקטובר 1941 ובאוקטובר 1942 קיבל אישור ממפקדת הצבא הבריטי בקהיר על סיכום הסיפור והסדר מתן פיצוי כספי למשפחות הנופלים. דוחות אלה הוכנסו למעטפה, סוווגו כסודי ביותר ונגנזו בכספות הש"י ולאחר מכן במטכ"ל הישראלי.
אחד המסתערבים של הפלמ"ח שפעל באזור טריפולי באותה תקופה, יוסף קוסטיקה, שגם אסף מודיעין על היעד לפני הפעולה, הצליח לגלות כי מספר צעירים יהודים כולל חלקי גופות נקברו בשקט באזור טריפולי כערבים מקומיים. קוסטיקה הצליח לסמן את מקומות הקבורה. כאשר הגיע אליו יגאל אלון שהיה יד ימינו של יצחק שדה, הסכיר אלון לקוסטיקה שאין מה לעשות עם הגופות. אלון אמר לו: אתה יודע איזה רעש זה יעשה אם נבוא עכשיו לארץ עם ארונות? המלחמה בעיצומה. צריך לגייס עכשיו בחורים חדשים. אם ידעו יפחדו לבוא... (עמ' 47). וכך במשך שישים שנה עד שנת 2001 חיפשו אנשים רבים את כ"ג יורדי הסירה לאורך ןלרוחב העולם. רק בשנת 2001, הצליח המחבר להפגיש את העיתונאי עמיר רפפורט, שעבד ב"ידיעות אחרונות" עם יעקב קוסטיקה ממש בימיו האחרונים של האחרון והסיפור פורסם ויצא לאור.
אריה יצחקי איננו מנסה להתמודד עם הסברו של יגאל אלון ואינו מנסה להבין מדוע אסור היה לציבור לדעת את האמת בזמן אמיתי? מדוע לא ניתן לדווח על הגיבורים שהקריבו חייהם בתוך מלחמת העולם? הסיבה לכך תובהר אם נכניס את הפרשה לקונטקסט ההיסטורי בו התרחשה. הסיבה להסתרת הפרשה הייתה קשורה לניסיון ההנהגה הציונית לשמור על הגמוניה של הסוכנות היהודית כמנהיגה יחידה ובלתי מעורערת של הישוב היהודי. מול הנהגה זו ניצבו ארגוני הפורשים ובתקופה זו בעיקר הלח"י, שמנהיגם יאיר (אברהם שטרן) כתב, לא רק בכרוזים אלא אף בהמנון תנועתו "חיילים אלמונים" את התנגדותו הנחרצת לשיתוף פעולה עם הבריטים:
"לא גויסנו בשוט כהמון עבדים,
כדי לשפוך בנכר את דמנו!.
רצוננו: להיות לעולם בני חורין!
חלומנו: למות בעד עמנו!
תפישת הלח"י את הנהגת היישוב בתקופה זו, בה התחילו להגיע ידיעות ראשונות על השמדת יהודים, השתקפה גם היא בשירו של יאיר:
הוי שרי יהודה, קיא חלאת-ישמעאל!
נבלתכם בציון ולבכם בנכר.
על אדמת אלוהי, בדביר קודש אל
תזבחו אל שעיר ותזנו אל קדר.
מקרה בולט כל כך של כשלון מדיניות הסוכנות והנהגתה, שהוכח בפעולה זו של כ"ג אנשי הפלמ"ח שנפלו לשווא תחת פיקוד בריטי ובשליחות השלטון הזר, הייתה משמשת כלי תעמולה ללח"י נגד הסוכנות היהודית כלומר מפא"י. ההרוגים, לו היו ארונותיהם מובאים לארץ היו משמשים נשק מצוין והוכחה מספקת כדי להוקיע את מדיניות שולחיהם.
הקרב על ההגמוניה בישוב התנהל אז במלוא עוזו. הלח"י אף היציע אסטרטגיה שונה לחלוטין מזו של הסוכנות היהודית. ההצעה הייתה לפנות לנאצים ולכרות עמם ברית צבאית נגד בריטניה, בתנאי שיגרשו את היהודים לפלשתינה ואף יחמשו אותם. ההנחה של אנשי לח"י הייתה האויב של אויבי יכול לשמש בן ברית. הרעיון החל למצוא מסילות לליבם של יותר ויותר צעירים שמאסו במדיניות של אי עשייה של הנהגת הסוכנות היהודית וארגון ההגנה. אלה, בשיתוף השלטון הבריטי הכריזו מלחמת השמד על הלח"י, מנהיגיו והפרספקטיבה הפוליטית שלו. שיתוף הפעולה הבריטי והציוני הצליח ותוך שמונה חודשים מכישלון "ארי הים" נותרו מחוץ לכלא רק קומץ מחברי לח"י. מנהיגם יאיר נרצח ואחרים נעצרו והוסגרו לבריטים. על פי עדויות אנשי לח"י שנשלחו לגלות היה מספר חברי לחי שנותרו בחיים ומחוץ לכתלי הכלא באותה תקופה 5 או 6 אנשים. רק חיסול הלח"י באותה תקופה חיסל את האלטרנטיבה להגמוניה של בן גוריון ואנשיו ואיפשר להם להגיע לתכנית בילטמור שנה לאחר מכן כהנהגה יחידה של יהודי פלסטין.*
את העובדות על פרשת "כ"ג יורדי הסירה" ידעה כל הצמרת הביטחונית של ההגנה ושל המדינה לאחר מכן, החל בישראל גלילי ויגאל אלון וכלה בראובן שילוח ודוד הכהן. לאחר מלחמת העולם לא ניתן היה כבר לאתר את קברם של חללי הפלמ"ח בלבנון, משום שאזור הקבורה יושר ונבנו בו בתים. תוך כך הוחלט שעדיף שעם ישראל לא ידע מה עלה בגורל הפלמחניקים וכמובן שלא יידע שרדיפת השלטון והכח של מנהיגיו הביאו להפצת המיתוס. המיתוס נשמר גם לאחר מכן, ובסך הכול 52 שנה. בשנת 1974 פרסם דוד הכהן - "מר בטחון" של אותה תקופה ספר בשם "עת לספר", על פרשיות עלומות מתקופת טרום המדינה, הוא המשיך להסתיר את העובדות שפורטו למעלה ופרשת הכ"ג נותרה כמיתוס. אריה יצחקי ששאל אז לדבריו את דוד הכהן מדוע לא לספר את האמת נענה ש"מיתוס לא הורסים". גם אז חששו המפאיניקים הישנים ממשפטה של ההסטוריה.
התוצאה היחידה של גילויו של אריה יצחקי היא, ששמו של מפקד הסירה, אנטוני פאלמר נחקק על אנדרטת הזיכרון אך מספרם בכותרת האנדרטה נשארה כשהייתה כ"ג יורדי הסירה - 23, שהרי מי סופר גוי. עוד אנקדוטה לסיום: שם הספינה שהקצה השלטון הבריטי למבצע הנפל הזה היה כאמור "ארי הים" כשמו של כוח המשימה למבצע הנפל שתכנן היטלר לפלישה לבריטניה. אכן להסטוריה יש לפעמים חוש הומור.
*בשנת 1961, שאלתי איש לחי שהיה עשרים שנה קודם לכן מתומכי הברית עם גרמניה הנאצית, מה היה קורה לדעתו לו שיתוף הפעולה עם הנאצים היה יוצא לפועל? שהרי את גורל המלחמה העולמית זה לא היה משנה, תשובתו הייתה: לכל היותר אחרי ניצחון כוחות הברית היו תולים בארץ 100 קוויזלינגים, אבל מליון יהודים היו מגיעים לארץ ישראל ומצילים את נפשם. לדעתו זה היה רעיון נכון ומשתלם.