"לשקר אין רגליים אבל גם עם פרוטזה אפשר להגיע רחוק" (ש.צבר)
אלי אמינוב / 13.5.2008
בגליון "הארץ" של יום שישי, ערב פסח 18.4.2008, הופיע במדור המאמרים מאמרו של ארתור כהן, מפיק סרטים ציוני המתגורר בשוויץ. המאמר מהווה בליל של הסטוריוגרפיה ציונית, הסטוריוגרפיה יהודית ותחושת קורבנות עמוקה הרואה בעולם כולו אויבים הזוממים את כליונה של ישראל. כפרנואיד מבוסס גם רואה מחברו במנהיגי ישראל משתפי פעולה עם "עלילת הדם היום" שזהו גם שמו של המאמר.
המאמר מתחיל בקביעה כי "העם היהודי נאלץ במשך כל שנות קיומו להלחם בדעות קדומות ובהאשמות כוזבות. הדוגמה הידועה לשמצה היא עלילת הדם שבה הואשמו יהודים בשימוש בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות". קביעה מתלהמת זו מתעלמת מן העובדה כי עלילת הדם הראשונה בהיסטוריה באה לעולם רק בשנת 1147, כלומר קדמו לכך, למעלה מאלף וחמש מאות שנה של קיום יהודי ללא "עלילות דם" מאז ימי "שיבת ציון" של כורש.
כדאי להזכיר כאן את הסיבה להופעת הסיפור על רצח ילדים דווקא באותה תקופה. כחמישים שנה לפני כן, בעת מסע הצלב הראשון, כאשר נדרשו יהודים לאורך מסלול המסע להמיר את דתם, בחרו רבים מהם לשחוט את נשיהם וילדיהם וגם את עצמם מחשש לאבדן זהותם. אלפי ילדים יהודים נשחטו בידי הוריהם כדי שלא יהפכו לנוצרים. הדברים מתועדים היטב בספרי קהילות אשכנז תחת השם "גזירות תתנ"ו" ונזכרים רבות בספרי שו"ת. טבח הילדים בידי הוריהם, אבות ואמהות, זעזע את כלהחברה הנוצרית של ימי הביניים. עלילות הדם היו תגובות מובנות מאליהן של אותם לא יהודים, אשר בשל המעשה האכזרי החלו ליחס ליהודים תכונות של רוצחי ילדים. דבר זה כמובן אינו מצדיק את עלילות הדם אך מסביר את מקורן. אבל זה כלל לא משנה עבור ציוני, עבורו אנחנו תמיד הקורבן גם כשאנו הורגים אחרים.ראויה לציון קביעתה הצדקנית של גולדה מאיר שאמרה: "לעולם לא נסלח לפלסטינים על שגרמו לנו להרוג בהם".
ומהי אליבא דכהן עלילת הדם של ימינו? "ישראל מואשמת בטיהור אתני, בהריגה מכוונת של חפים מפשע ובביצוע זוועות 'בשטחים הכבושים שהיא מחזיקה בניגוד לחוק'.
ובכן צר לי לאכזב את הקורא אך ישראל אמנם ביצעה טיהור אתני מקיף של העם הפלסטיני, באותה מלחמת אזרחים שהחלה למחרת החלטת החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. כל תושבי הערים הפלסטיניות והכפרים במישור החוף טוהרו מערבים עוד לפני ה-15 במאי 1948, כלומר תחת עיניו העצומות של השלטון הבריטי. כאשר החליטה מדינת ישראל לא לאפשר את חזרתם לבתיהם הפכה אותם לפליטים ולגולים עד עצם היום הזה.
שאלת הפליטים הפלסטינים הינה תמציתה של השאלה הלאומית הפלסטינית ולב ליבו של הסכסוך הישראלי ערבי. הפליטים מהווים את חלקו הגדול של העם הפלסטיני שגורש מארצו ומאדמתו כדי לפנות מקום למדינת מתנחלים אתנית–דתית, המשמשת כבסיס האזורי של האימפריאליזם. בסיס זה נוצר באמצעות החלוקה שבאה לתת לגיטימציה לגזילת חלק מפלסטין, באמתלה של מקלט ליהודים. הפליטים הפלסטינים אם כן, הינם תוצאה ישירה של הקמת מדינת ישראל הנושאת באחריות ישירה לגירושם.
תחת משטר המנדט הבריטי הפכה פלסטין לארץ משגשגת ובעיקר בתקופת המלחמה העולמית בה הפכה לבסיס הבריטי האזורי. הפלסטינים הפכו לחברה ששליש ממנה יושב בערים וערב החלוקה מנתה הארץ 1.3 מליון ערבים ו-600.000 יהודים. גרעין של צבא יהודי נוצר בה ע"י הבריטים כדי לסכל את מאבק השחרור הפלסטיני.
הארץ חולקה ב-1947, נגד רצון רוב תושביה, על פי החלטת האו"ם – אותו חבר שודדים אשר במסגרתו נפגשו האינטרסים של האימפריאליזם ושל הביורוקרטיה הסובייטית. החלוקה הביאה, דרך מלחמת אזרחים וגירוש המוני להקמת מדינה, המחליפה את עקרון האזרחות בפיצול האוכלוסייה לעדות אתניות דתיות מסוגרות. המטרה הייתה להשליט את הנהגת העדה היהודית על שאר האוכלוסייה, שנגזר גורלה להתקיים בגטו של נחותים. בניין אנטי דמוקרטי זה נועד מיסודו להוות גולת הכותרת של מבנה השליטה האימפריאליסטית במזרח התיכון. לכן זכה יצור ריאקציוני זה בתמיכה גורפת של האימפריאליזם האמריקני, התומך במדינת אפרטהייד יהודית ועויין את הפליטים הפלסטינים. תמיכה זו היא המביאה צדקנים כארתור כהן להאמין בצדקתם.
ב-1967 כבשה ישראל את שארית פלסטין ההיסטורית והרחיבה את גטו נחותי הדרגה לגדה המערבית ולרצועת עזה. בשטחים אלה הוקם משטר של דיקטטורה צבאית פרועה, השולל מן האוכלוסייה את כל זכויות היסוד שלה. הסכם אוסלו ב-1993, בא להנציח את המצב על ידי מסירת השטחים המאוכלסים לניהול הרשות הפלסטינית, שאמורה היתה לפעול כקבלן משנה משטרתי של האינטרסים הישראלים בשטח. השלטון האמיתי נשאר בידי ישראל בחסות האימפריאליזם האמריקאי. הרשות לא הצליחה לדכא ולחסל את האופוזיציה ולבלום את המאבק נגד הכיבוש המתמשך וכן לא הסכים העומד בראשה לוותר בפומבי כל זכות השיבה.ההתקוממות שפרצה לאחר פרובוקציות ישראליות באוקטובר 2000, פתחה תקופה של טרור צבאי נגד ההמונים הפלסטינים, שהוליד תגובת יאוש של פלסטינים "מתאבדים". הרשות הפלסטינית נבעטה כמשרת גרוע ושליטתה באוכלוסיה נפסקה. מאז שרר בשטחים מצב של טרור צבאי נורא, הוצאות להורג ללא משפט, פגיעות בלתי פוסקות באוכלוסיה אזרחית, מעצרים המוניים, הרס בתים ושכונות שלמות.כיום מנסה האימפריאליזם להחזיר את תהליך אוסלו, כאשר במקום בבנטוסטאנים יחיו הפלסטינים בהתאם לתכניתו, בגטאות שבשליטה מבפנים של חיילי אבו מאזן ומבחוץ של הצבא הישראלי. בד בבד בונה ישראל חומת אפרטהייד שנועדה לשדוד עוד אדמות ולנשל עוד פלסטינים. האם אלה אינן זוועות? האם אין "הסיכולים הממוקדים" מהווים רצח מתוכנן של חפים מפשע? והרי כך נחשבים בדמוקרטיה כל האנשים שלא הורשעו בבתי משפט! האם אין הטרור הישראלי הממלכתי, הריגת נשים, וילדים,ירי פגזי פלאשט המכילים חיצי פלדה קטלניים לתוך אוכלוסיה אזרחית אינם מעשי זוועה?
שקר נוסף במאמרו של כהן הוא הטענה כי חבר הלאומים הקצה את הגדה המערבית ועזה להתישבות יהודית. טענה זו מסתמכת על הופעתו של ח. ויצמן בקונגרס השלום של המעצמות המנצחות ב-1919 ובהמלצתו להעניק את המנדט על ארץ ישראל לבריטניה. המנדט על פלשתינה א"י אומנם הוענק לבריטניה ב-1922, אך בלאו הכי היתה זו המעצמה שכבשה את האזור מידי העותמאנים. ויצמן עצמו כמובן התעלם בשמשו מליץ יושר לאימפריאליזם הבריטי מכל ההבטחות האחרות באמתחת הבריטית, מלבד הצהרת בלפור. ההבטחה להקמת מדינה ערבית והבטחה לצרפת לשיתוף בשלל המזרח תיכוני.
קיצורו של דבר, מי שרואה את ההסטוריה היהודית בעיניים של "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו" הופך את הפרנויה לדרך חיים ואת הצדקנות למקצוע. מה שמפליא הוא שעתון "הארץ" מוכן להתיחס למאמר כזה כמייצג הקונסנסוס הציוני.