איך נוצרה מדינת האפרטהייד?
אלי אמינוב / ינואר 2013
ארץ, ברית; מדוע אין לישראלים מדינה דמוקרטית חילונית
הוצאת מעריב, 330 עמודים
את העובדה שישראל היא מדינת אפרטהייד זיהינו במצפ"ן כאשר בדקנו את יחסו של המשטר לאוכלוסיה הערבית בארץ. זה היה בשנים 1964-5, כאשר הבעיה האקוטית התמקדה בהפקעת אדמותיהם של ארבעה כפרים ערבים בגליל על מנת שעליהן תוקם העיר כרמיאל. הממשל הצבאי עדיין ניהל את הכפרים בענא, דיר אל אסד, נחף וכמאנה (?), ואי הצדק שבהפקעה הניע מאות ישראלים יהודים להגיע להפגנות באיזור שנקרא אז שטח 9. זו היתה גם ראשית פעילותי הפוליטית, ומהר מאוד נחשפתי למידע על אפליה כלפי אזרחיה הערבים של ישראל. גם על טבח כפר קאסם, שהתרחש כמעט עשר שנים קודם לכן, שמעתי אז לראשונה.
קובץ המאמרים "שלום שלום ואין שלום" של שנים ממייסדי מצפ"ן, עקיבא (עקי) אור ומשה מחובר, עמד באופן מדוייק ומתועד היטב על טיבעה הבלתי דמוקרטי של מדינת ישראל. הספר העמיד במרכז את השאלה המעמדית, בין השאר בגלל ההסטוריה האישית של עקי אור, שהשתתף בשביתת הימאים ב-1952 ונדהם לגלות שההסתדרות, האירגון היציג כבייכול של פועלי ישראל, העדיפה את האינטרס של השלטון על זכויות הימאים והשתתפה בדיכוי האלים של השביתה הזאת. טרחתי אז לקרוא את תקנון ההסתדרות, שלא הסתיר כלל את מטרת העל של "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל": לתמוך באינטרסים של העובדים העברים (כלומר היהודים) על חשבון הפועלים בני הארץ, ולשרת את הצורך של היישוב הקולוניאליסטי שבנה כאן חברה יהודית-אקסקלוסיבית (שנקראה אז "עברית").
הצורך למנוע התארגנות עובדים שתכלול את רוב מעמד הפועלים בארץ היה הנחת הגרעין לחברת אפרטהייד – ברה שמצעדיה הראשונים תכננה את סילוק הערבים מסביבת המחיה שלה. התברר שהציונות כולה נבנתה על הנחות גרעין כאלה. כך העברת קרקעות מידיים ערביות לידיים יהודיות הוגדרה "גאולת אדמות"; העברת מקורות הפרנסה מערבים ליהודים נקראה "עבודה עברית" וחרם כלכלי על תוצרתם של ערבים, שבשמו נשלחו צעירים לשפוך נפט בשווקים על עגבניות שמקורן בכפרים ערבים, הוגדר כקריאת "קנו תוצרת הארץ". לא יהודים, במילים אחרות, לא היו שייכים ל"ארץ".
בחינת שאלת הלאומיות שבה התחלנו לעסוק באותם ימים רחוקים גילתה לנו עוד טענות שקריות שעליהן גדלנו וחונכנו. למשל ש"צבאות ערב" פלשו למדינת ישראל בשנת 1948 – בעוד שהם הגיעו קודם כל לטריטוריה שעל פי החלטת החלוקה היתה אמורה להיות ערבית, ומטרתם היתה לא רק למנוע את הקמת המדינה היהודית אלא גם לעצור כל נסיון להקים מדינה פלסטינית (ומטרה זו אכן הושגה). באותם ימים פורסמו לראשונה ב"עולם הזה" גם פרטיה של "הפרשה", אותו מהלך של גיבובי שקרים שנועד לחפות על מי שנשאו באחריות העליונה למבצעי טרור שערורייתיים של מדינת ישראל: הנחת פצצות בשגרירות האמריקאית ובספריה הבריטית בקהיר.
מלחמת ששת הימים שפרצה אז הכניסה מימד חדש ואימתני של כיבוש חבלי ארץ שלמים והפיכת אוכלוסיתם לנתינים תחת שלטון צבאי, הנמשך עד עצם היום הזה. הגל הלאומני ומפעל ההתנחלויות שהביא בעקבותיו הכיבוש מיקד גם את מלוא תשומת הלב של תנועות השמאל הישראלי לגווניהן השונים ואת הביקורת בעולם על פעולותיה של המעצמה הישראלית בתחומים שתחת שלטונה. ספרות עניפה עוסקת בעוולות הכיבוש. אך כמעט שאין עוסקים עוד בשאלה המהותית על טבעה היסודי של החברה הישראלית כחברת מתנחלים שקיפחה, דחתה ודחקה את רגליהם של בני הארץ החל מהשנים הראשונות להקמתה.
ווינסטון צ'רצ'יל, תומך מובהק של היישוב היהודי בארץ ישראל, היה מהבודדים שאיבחנו את הבעיה הבסיסית של היישוב הזה, בשנת 19..... "איך קרה שהיהודים,.... לא התחברו לאותם יסודות בחברה הפלסטינית הערבית שרצו להתחבר אליהם ולהיות כמותם"...
בספרה "ארץ, ברית; מדוע אין לישראלים מדינה דמוקרטית חילונית" מציגה עפרה ישועה-ליית את אותה שאלה עצמה, ואף משיבה עליה בדרך מקורית, המשלבת ניתוח תרבותי מפורט עם שורת הדגמות מהחיים עצמם – חייה שלה, של בני משפחתה, ומפגשים שחוותה במהלך קריירה עתונאית מרשימה. זהו אינו ספר שבא מפעילות פוליטית רדיקלית אלא להיפך, מתוך עצם מעצמותיו של המפעל הציוני, ואפילו מתוך הערכה (מוגזמת לטעמי) מהשגיו של המפעל הזה, שהורי-הוריה של הכותבת היו שותפים לימיו הראשונים לפני קרוב למאה שנה.
אולם ישועה-ליית מזהה בדייקנות את המדינה שהיא חיה בה כמדינת אפרטהייד – אפרטהייד דתי, בבסיסו, אך בעל העדפה ברורה ל"אירופים" המתקבלים כאן גם אם אינם יהודים. כפי שמצויין בציטוט המופיע על גב הכריכה האחורית: "בשנות החמישים והששים מדינת ישראל גררה אל תוכה במאמץ אדיר המוני ערבים, מפני שהם היו יהודים. בשנות התשעים והאלפיים היא עסקה ביבוא אינטנסיבי של המון לא-יהודים, דווקא מפני שהם לא היו ערבים".
כבת לאותם "יהודים ערבים" שהגיעו לארץ מתימן ישועה-ליית מזהה את ההעדפות האתניות של הישראלים אך מתמקדת בהעדפות השלטוניות והחוקיות, ההופכות את ישראל למדינה שאינה חילונית, ומתוך כך בלתי דמוקרטית, המבוססת על אפליה מתמדת בין אזרחיה. היא מוכיחה שגם אם יסתיים הכיבוש וישראל תיסוג מכל השטחים הכבושים, תפרק התנחלויות ותחזור לגבולות 67' – תכנית שהמציאות מוכיחה כי אין לה צל צילו של סיכוי ממשי – היא תמשיך להיות מדינת אפרטהייד. ואכן המגמה הזאת הולכת ומתחזקת.
אין זה פלא שממשלת ישראל הנוכחית מפעילה לחץ אדיר על הפלסטינים להכיר בישראל כ"מדינה יהודית" או כ"מדינתו של העם היהודי" – ובמילים אחרות, יצירה פיקטיבית הנותנת לגיטימציה ללאומנות פרועה כנגד לא יהודים. יותר טריטוריה או פחות טריטוריה אינה כלל השאלה. מפני ש"המדינה היהודית" היא קודם כל האוייבת של האזרחות הנורמלית, התקנית. היא מדכאה קודם כל את אזרחיה שלה – אלה המעוניינים לחיות בלא שיכפו עליהם מגבלות דתיות וחוקי אישות בלתי טבעיים ובלתי הוגנים. אותם אזרחים עצמם, גם כשהם מתקוממים כנגד העוולות שמבצעת מדינתם, מתקשים לזהות את הבעייתיות היסודית שלה, כפי שקובעת ישועה ליית בצער: "ימין ושמאל מאוחדים בשאיפתם הכנה להילחם בכל מחיר על שמירת 'רוב יהודי במדינת ישראל'. הוויכוח ביניהם הוא רק על הדרך להשיג את הרוב היהודי הזה: האם הוא יושג כתוצאה מהסתלקותם של היהודים מחבלי ארץ המיושבים על ידי לא-יהודים, כפי שמייחל השמאל הנאור? או שיש לסלק את הלא יהודים מחבלי הארץ שהיהודים חושקים בהם, כפי שמצפה הימין הלאומני?"
הניסוחים הבהירים לצד הקטעים הסיפוריים הכתובים היטב בספר אינם משאירים מקום לספק, שהכותבת אינה רואה מקום לפתרון "שתי המדינות" אם אחת מהן תמשיך להיות מדינת אפרטהייד, שהגדרות רבניות מאפשרות לסמן את אזרחיה על פי מוצאם הדתי והאתני. "מי ייכנס לעם ומי יישאר לנצח בחוץ? שום מדינה אינה צריכה לקחת על עצמה את משימת הגדרת הזהות של אזרחיה. לכן, לא חשוב כל כל 'לצאת' מהשטחים, או 'להתנתק' ממשבצת כלשהי לתפארת המליצה. הרי איש אינו יודע כבר מה זה 'שטחים' ומה לא. כדי להציל את ישראל, צריך בסך הכל להפוך אותה למדינה ככל המדינות, ואת העם הישראלי לעם ככל העמים". את המטרה הזאת אפשר יהיה להשיג רק אם תוקם סוף סוף אסיפה מכוננת, שבה יינתן ייצוג שווה ושוויוני לכל מי שחי כיום בשטחים שתחת שלטונה של מדינת ישראל הנוכחית. הנסיון הקודם לכונן אסיפה מכוננת כזאת הסתיים בסוג של פוטש, שממנו קמה הכנסת הנוכחית.