שושנת קהיר בבוץ הציונות
מאת אלי אמינוב / 10.7.2009
מבצע הטבח ההמוני בעזה, שבו זרם הצבא הישראלי כעופרת יצוקה לתוך האוכלוסיה האזרחית ברצועה כאילו היא יעד מבוצר של צבא חמוש ומחופר היטב, הביא כזכור להרצחם של כ-1400 פלסטינים, גברים נשים וילדים. מספר הנפגעים בקרב מבצעי הטבח הסתכם בפחות מעשיריה אחת.
ברם מחירו הנמוך של הפוגרום המוצלח במונחי דם יהודי באותה אוכלוסייה חסרת האונים עורר את היצרים השפלים והבזויים ביותר בקרב האוכלוסיה היהודית בישראל. 78% מהישראלים היהודים תמכו במבצע , וגילויי הברבריות והשנאה למובסים הגיעו לשפל מוסרי חדש. באוירה זו ניתן להבין כיצד "אינטלקטואלים" ציונים מאמצים אל חיקם מחדש את הנרטיב החבוט של "העולם כולו נגדנו" ושל "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו".
תרומה להפצת הנרטיב פושט הרגל בחר להרים יובל אלבשן, ליברל העוסק בזכויות אדם או בהעדרן במערכת המשפט הישראלית. לאחרונה שלח את ידו גם בספרות, ובין השאר בכתיבת בקורת ספרותית פוליטית במוסף "ספרים" של הארץ. אלבשן פרס את משנתו בחיבור מלומד שהופיע במוסף הנ"ל ב-10 ביוני 2009 תחת הכותרת "שושנת קהיר". המאמר נסב על הספר "האיש בחליפת עור הכריש הלבנה", פרי עטה של לוסט לניאדו, יהודיה ילידת מצרים שנאלצה לגלות ממולדתה בגיל שש עם משפחתה בשל דרישת השלטונות המצריים, והפכה ברבות הימים מנסיכה יהודיה מצרית לנסיכה יהודיה אמריקנית.
לאון לניאדו, אבי המספרת, הוא גיבורו המרכזי של הספר - פטריארך לבנטיני יהודי ערבי, מקסים ויפה תואר, שהתפרנס מעסקי אויר יהודיים קלסיים תוך שהוא מתחכך במעמדות השליטים המצריים, כולל בית המלוכה, ובבקצינים הבריטים המרובים שאת חברתם אהב. לניאדו היה איש המעורה בחברה המצרית הקולוניאלית ובליין מושבע המאוהב בקהיר הרב תרבותית. בת זקוניו – המספרת – מגלה כלפיו הערצה ללא מצרים.
מר אלבשן מגלה אמפטיה עמוקה לקשיים העוברים על מהגרים שהגלות נכפתה עליהם, אך אינו מזכיר שרוב רובו של העם שישב בטריטוריה שעליה קמה מדינת היהודים הוכרח לעזוב את מולדתו, ואינו מגלה אמפטיה לפלסטינים שנאלצים לחוות את חווית הפליטות דור אחרי דור. אך נניח לרגישותו הסלקטיבית ונסתפק בהגיגיו. הוא כותב: "ספר מרגש זה חושף את הקהל הישראלי לסיפור שכמוהו לא הרבינו לשמוע עד היום: סיפורם של אלה מיהודי ערב שנרדפו על ידי השלטונות למרות שהתנגדו לציונות וסרבו לשתף עמה פעולה גם לאחר שגורשו מביתם ורכושם נחמס. איננו מורגלים בדמויות כמו לניאדו שבמקום לבחור בעליה לישראל, שהיא פשוטה וקלה, התעקש על הגירה לאמריקה על אף שזו סירבה בתחילה לקלוט אותו משום עוניו." הבחנה מרתקת ההופכת את המציאות על ראשה.
ראוי לספר את האמת: רק מיעוט קטן של יהודי ארצות ערב נתפתו לתעמולה הציונית. רוב רובם באמת לא שתפו פעולה עמה אלא לאחר שנכפתה עליהם הר כגיגית ואילצה אותם לעזוב את מולדתם כפליטים. כאלה היו, למשל, יהודי עירק שהיוו את העילית התרבותית של החברה העירקית. רק קנוניה של התנועה הציונית עם בית המלוכה העירקי, הקולוניאליזם הבריטי פטרונו, והשלכת פצצות בבית הכנסת בבגדד, הביאו לשיתוף פעולה מאונס ויאוש של היהודים הערבים של עירק עם מדינת היהודים. גזילת רכושם היתה חלק מהתוכנית להביאם לישראל. אחרת סביר שהיו יוצאים לבריטניה או למדינות אחרות. כיצד שינתה הציונות את חייהם של יהודי מצריים – על כך בהמשך, וקודם כל רשות הדיבור ליובל אלבשן, המציע ניתוח משלו לההסטוריה של הספרות העברית והפובליציסטיקה הישראלית. על פיו: "יתכן שקולות אלה [של מהגרים שלא הגיעו לישראל?] הוחרשו בספרות הישראלית שמאז כינונה נשלטה עלידי שומרי סף קנאים. בעשורים הראשונים הסיפור לא עבר את הסף משום שנתפש כלא ציוני מספיק [...] בעשורים האחרונים כשעל שערי התרבות השתלטו קנאים בעלי אידאולוגיה אנטי ציונית הפוכה, הסיפור גם לא התאים שכן הוא מפריך את הנרטיב הבדוי שאומץ על ידם ולפיו אם לא היתה קיימת מדינת ישראל היו היהודים ממשיכים לחיות חיים שלוים במדינות ערב".
העולם שבו נלחם אלבשן בדמונים אנטי-ציוניים קנאים השומרים לטענתו "בעשורים האחרונים" את שערי התרבות העברית מצוי רק במוחו הקודח. מי הם הצרברוסים האנטי ציונים? עמוס עוז, א. ב. יהושוע , דוד גרוסמן או אולי אלון חילו, שליח משרד החוץ הישראלי להגנת פשעי ישראל? ואיך מפריך סיפורה המינורי של לוסט לניאדו את ההסטוריה של המחצית השניה של המאה העשרים? מה בדוי כאן? לא צריך להיות הסטוריון, מומחה או גאון כדי לקבוע באופן מוחלט וברור שאלמלא הוקמה מדינת ישראל והשפיעה במעשיה על גורל היהודים בארצות ערב הרי היו הם ובניהם ובני בניהם ממשיכים להיות ערבים בני דת משה עד עצם היום הזה.
השפעתה של ישראל באיזור כולו היתה מכרעת, ונמנה רק כמה מהלכים עיקריים שהשפיעו על דמותה של מצרים השכנה. חלוקת פלסטין ומלחמת 1948 ניתקו את מצרים מהמזרח הערבי, מירדן סוריה ועירק בודדו אותה ובבת אחת מנעו מעבר אנשים וסחורות אל העולם הערבי וממנו. התבוסה שנחל הצבא המצרי הביא אמנם לאיבה מסויימת כלפי היהודים אך בעיקר כלפי בית המלוכה המצרי, שנתפס כאחראי לתבוסה.
מהפכת הקצינים החופשיים ביולי 1952 העלתה לשלטון קבוצה חברתית חדשה שראתה את משימתה במודרניזציה של מצרים, ברפורמה אגררית ובסילוק השלטון הבריטי השנוא. אולם מרגע עליתו לשלטון נטלה ישראל על עצמה את המשימה לערער שלטון זה, ולמנוע מהבריטים לעזוב את תעלת סואץ ולהעבירה למצרים. החתרנות הישראלית נגד השלטון המצרי החדש לבשה צורה קיצונית ביותר בשנת 1954. במצרים פעלה חוליית ריגול ישראלית שאנשיה גויסו מקרב אזרחי מצרים היהודים, אומנו בסתר בישראל, והוחדרו למצרים כדי לפעול שם. כאשר החל מו"מ רציני בין בריטניה למצרים על העברת השליטה בתעלת סואץ לידי המצרים, הגתה הצמרת הישראלית הזחוחה מהלך עיוועים גמור כדי לשבש את התהליך. חוליית הריגול על חבריה הצעירים והאומללים קיבלה הוראה ממפעיליה בממסד הבטחוני הישראלי להפוך לחוליית חבלה. אנשיה נצטוו להניח פצצות בשגרירות האמריקנית בקהיר ובספריה הבריטית וכן בבתי קולנוע שבהם בקרו קצינים בריטים.
החוליה צייתה להוראות כלשונן, החלה לבצע סדרה של מעשי טרור, ולא עבר זמן רב עד שנתפסה. מעשי החבלה היו אמורים ליצור את הרושם שהמשטר המצרי אינו יציב, וסובל מההתנגדות עממית מחתרתית, כך שאין טעם שבריטניה תגיע עמו להסכם כלשהו. בעגה הישראלית זכתה הפעולה לכינוי "עסק הביש" ופרטיה היו אסורים לפרסום בישראל שנים רבות, אם כי עברו מפה לאוזן.
הצד השני ששל אותה אסטרטגיה היה התעלמות ואדישות הממסד הישראלי מאפשרות של תפיסת החוליה שהרי ברור כי בניגוד לחולית ריגול שמעשיה סמויים חוליית חבלה תהיה יעדם של כל שירותי הבטחון המצריים. הסיכון שהחוליה תתפס, תחשף כמעשה בגידה של יהודים מצרים ותעורר שנאת יהודים במצרים היה גדול ביותר. אם נחשוב על הדגם של הנסיון הציוני בעירק, נוכל להגיע למסקנה מרחיקת לכת שהשירותים החשאיים של ישראל שיחקו בחוצפה ובשחצנות בחייהם של יהודי המזרח. יתכן שהסיכון בחשיפת החוליה נלקח בחשבון בתקווה שהמהומה שתווצר תאלץ את יהודי מצרים להגר לישראל וכך יאוזן הפסד החוליה במה שמכונה הצלת יהודים, שהרי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו.. החוליה אמנם נתפסה, חבריה נשפטו והורשעו בדין ושניים מהם, משה מרזוק ןשמואל עזר הוצאו להורג בינואר 1955. השאר הוכנסו לכלא לשנים רבות והפרשה עוררה סערה קשה בדעת הקהל המצרית בעיקר משום שהמחבלים היו יהודים ילידי מצרים. נאצר הבין כי ישראל איננה שכן שניתן להתעלם ממנו ולעסוק בתוכניות לקידום מצרים, אלא אויב ערמומי ופעיל המעוניין למוטט את שלטונו.
בין השנים 1953 ל-1956 ביצע הצבא הישראלי סדרת פעולות צבאיות במצרים וברצועת עזה שהיתה בשליטה מצרית (עזה, אל-בורייג', כונתילה, צבחה). במהלך פרובוקטיבי שילחה ישראל את הספינה "בת גלים" לתעלת סואץ שהולאמה בינתיים, כדי לקבול על שמצרים איננה מאפשרת מעבר של ספינות ישראליות. זאת למרות שלא היה בכך שום חידוש: גם כאשר השליטה הבריטית בסואץ היתה מלאה לא הורשתה ישראל להשתמש בתעלה בשל העדר הסכם שלום עם מצרים!
הפרובוקציה של שיגור הספינה נועדה לספק מניע להתקפה על מצרים. ואמנם ב-1956, נתקשרה ישראל בקנוניה עם צרפת ובריטניה ויחד תכננו את מבצע סואץ שנקרא בישראל מבצע סיני או מבצע קדש.
ב-29 באוטובר 1956 פתחה ישראל במתקפה צבאית יזומה על מצרים ונתנה בכך כמוסכם לבריטניה וצרפת אפשרות להכנס למערכה כדי להשתלט מחדש על תעלת סואץ. הצבא המצרי בסיני הובס, אך שלושת השותפים הקולוניאלים ספגו מהלומה מדינית אדירה. ארה"ב, בעצה אחת עם ברית המועצות, הפעילה את מועצת הבטחון והפסיקה את משתה הנצחון בעיצומו. הפולשים אולצו לסגת. התעלה נשארה מצרית, יוקרתו של נאצר, שעמד בהצלחה מול פלישה של שלוש מעצמות, עלתה פלאים, וחלומות ההתפשטות של ישראל נבלמו לתקופה ארוכה.
בתגובה למבצע הניאו-קולוניאלי החליטה ממשלת מצרים לגרש מתחומה את האזרחים הזרים. היתה זו החלטה מובנת של משטר הנתון להתקפה כה קשה אך בד בבד נמהרת ומוטעית. אלפי האזרחים הזרים שחיו בערי מצרים מדורי דורות נאלצו להסתלק. קהיר ואלכסנדריה איבדו את קסמן הקוסמופוליטי, את האורבניות הרב אתנית שלהן, ושכבה יזמית מועילה שתרמה לחיי הכלכלה שלהן.
בין הזרים שעזבו היו יהודים רבים. אלה שנשארו במצרים נשתייכו ברובם לבורגנות המצרית. בהעדר זרים אחרים הופנתה אליהם עוינות המשטר, שלא הצליח להתעלות מעל החתרנות הציונית וקיבל את תפיסתה שעל פיה יהודים בכל מקום הם צאן מרעיתה. עם כל הדברים האלה חייתה משפחת לניאדו בקהיר עד שנות הששים המוקדמות. רק אז נאלצה לוסט לניאדו להגר ממצרים עם הוריה ואחיה. אביה שכנע את אחיו ומשפחותיהם להגר לישראל שעל פי קביעתו של אלבשן ההגירה אליה "היא פשוטה וקלה", אם כי לעצמו ולילדיו הועיד גורל אחר. בעדינות וכאב משרטטת לוסט לניאדו כמה מקווי האופי של הישראלי החדש שבאו לידי ביטוי במפגש עם דודתה אלכסנדרה שנחתה בישוב חקלאי בשם גני תקווה והפכה למקור התעללות בשל מוזרותה: "אלכסנדרה היתה לדמות מעוררת רחמים או גרוע מזה מעוררת בוז. ילדים לעגו לה וצחקו בפניה והוריהם לא היו טובים מהם בהרבה. בחברה הקשוחה שהיתה ישראל בשנות החמישים הפגינו כלפיה בני עמה היהודים של אלכסנדרה הרבה פחות טוב לב, הרבה פחות מאותה מידה מופלאה שהמצרים מכנים אותה 'רחמה' – רחמים, חמלה – מזו שזכתה לה מידי הערבים." תכונה זו של בוז לחלש ובעיקר למובס טיפחה מדינת היהודים כשיצרה את הישראלי החדש בדמותו של הטייס שבעת המלחמה על עזה קרא: להרוס, להפציץ עוד, דרזדן, דרזדן, דרזדן. או בדמותה של ישראלית שהכריזה באזני כתב בריטי בעודם צופים מרחוק בעזה העשנה: לגלח, לגלח הכל. אכן בדם וביזע קם לנו גזע.
לסיכום הגיגיו מסכם אלבשן את דעתו על הספר: העדויות שמביאה המחברת מלמדות גם על כך שהציונות לא היתה הבעיה באותן השנים אלא דווקא הפתרון. גם בכך טמונה חשיבותו מעבר לאיכותו הספרותית". כל זאת למרות שאין בספר אף עדות אחת לקביעה זו,השאובה ממוחו של המבקר. הציונות היתה בעיה אז והיא בעיה המחמירה היום.
אם לסכם ברוח אופטימית, הרי לזכות ליאון לניאדו עומדת העובדה שאף אחד מילדיו לא נאלץ להתמודד עם הגזענות האשכנזית בישראל ואיש מהם לא הרג ולא נהרג בשירות הציונות.