מי בדיוק מגן על אסד?
אלי אמינוב / 30.9.2011
העתון "הארץ" בישר לקוראיו ביום 19.8 2011, כי נשיא סוריה בשאר אסד ממשיך לטבוח באזרחיו בגיבוי רוסיה. הרוסים גינו את הצהרת ארה"ב כי על אסד להתפטר וממשיכים לספק למשטר הרצחני בדמשק לא רק גיבוי מדיני אלא אף נשק רב כולל מטוסים.
רוסיה אינה לבד בתמיכה בדיקטטור הסורי. סין, ברזיל, אירן וחלק מהמדינות הערביות נוקטות עמדה דומה. לעומתן תורכיה, מי שהיתה בת בריתו ופטרוניתו של אסד במשך תקופה ארוכה, עשתה תפנית של 180 מעלות. כיום ממשלת תורכיה דורשת מאסד להפסיק מיד את טבח האזרחים ומאיימת באופן צבאי גלוי על סוריה. תורכיה מצהירה למעשה כי היא מוכנה לפלוש לסוריה כדי להפסיק את טבח האזרחים.
על רקע זה מעניין לבדוק את עמדתה של ישראל. למהלך התורכי מול סוריה יש השלכה ישירה על מעמדה של ישראל באיזור. תורכיה מצהירה למעשה כי בכוונתה להכנס למועדון הסגור שבו מכהנת ישראל, בחסות ארה"ב, כמעצמה האזורית החזקה ביותר במזרח התיכון. מאחר שגם איראן חולמת על חברות באותו מועדון מיוחס, היוזמה התורכית המאתגרת את האיראנים מתאימה למטרותיו של הממשל האמריקני, שהססנותו הארוכה ביחס לממשל הסורי החלישה את מעמדו באיזור. האינטרס האמריקני בשותפות ישראלית-תורכית הוא ברור, ואכן האמריקנים פנו לישראל מפורשות בבקשה להתנצל בפני תורכיה על טבח אזרחיה בספינה מרמרה ולאחד איתה שורות נגד סוריה ואיראן.
אולם ישראל מסרבת לרעיון ההתנצלות. התואנה הרשמית היא שמדובר בפגיעה קשה ביוקרתה. אולם ברור לחלוטין שמה שמפריע לישראל הוא התחממות היחסים בין האמריקאים לתורכים. מה גם שלמעשה, נוח לישראל מאוד עם המצב שבו אסד מחולל טבח בעמו. זאת, לא רק משום שמצב זה מסייע לתעמולה בדבר "טבעם של משטרים ערבים", אלא בשל העניין הישראלי האסטרגי בהמשך הסדר הקיים, שמשטרו של אסד הוא אחת האושיות החשובות שלו.
כאשר בשאר אל אסד מבצע מזה ארבעה חדשים טבח המוני בנתיניו המתקוממים נגד הדיכוי, הוא אינו מגן רק על המשפחה השלטת בארצו ועל זכויות היתר שלה. צבאו, יחידות שכירי החרב שלו והמטוסים, הטנקים והטילים המופעלים כדי לעצור את המחאה משרתים מטרת-על שהיא בלימת התפוררות הסדר האזורי. זהו אותו סדר שנבנה ביסודיות על ידי האימפריאליזם האמריקני ואשר משענתו הראשית היא ישראל.
הדיקטטורה הסורית, אחרי הכל, היא עוד אחד משרשרת משטרים דומים המתקיימים בעולם הערבי המפוצל מאז שלהי מלחמת העולם השניה.
קצת הסטוריה
פיצול העולם הערבי ומסירת חלקיו לידי גורמים הנאמנים לאימפריאליזם היתה פעילותו העקבית של האימפריאליזם הבריטי. עם החלשותו והכפפתו לאימפריאליזם האמריקני, נטל האחרון את משימת פיצול המזרח הערבי לידיו, תוך המשך האסטרטגיה של תמיכה במדינת מהגרים יהודית שתפריד את מצרים מהמשרק ותמנע איחוד העולם הערבי לקראת תיעוש ופיתוח ודמוקרטיזציה לטובת ההמונים באיזור.
ראוי לציין כי ארצות הברית לא פעלה לבדה. בן בריתה אז, המשטר הסטליניסטי שקיבל בהסכמי יאלטה ופוטסדאם את מדינות מזרח אירופה לשליטתו תמורת סיוע למניעת מהפיכה באירופה, היה שותף מלא לתכניות השליטה האימפריאליסטית האזורית. לאחר שמילא את חלקו במשימת ייצוב המצב העולמי, כדי לבלום כל נסיון לשינוי חברתי, נתן סטלין הוראות למפלגות הקומוניסטיות הגדולות, הצרפתית והאיטלקית, שחבריהן עדין היו חמושים, לפרוק את הנשק שבו לחמו נגד הנאצים ונגד הבורגנות ששיתפה פעולה עם הנאצים, והורה להם לתמוך בשיקום מדינותיהם בידי אותה בורגנות עצמה.
המזרח התיכון היה אז יורה רותחת. ההמונים שאפו לחירות לאחר החלשות השלטון הקולוניאלי. שביתות המוניות שהחלו בבוקר בקהיר נתלקחו בערב בדמשק ובבגדד. היתה אפשרות סבירה שמאבק ההמונים בקולוניאליזם יגאה ויהפוך למהפכה חברתית. בדיוק "סכנה" זו ניסה הסטליניזם למנוע.הקמת מדינת חיץ המשמרת את חלוקת האזור היתה הפתרון המועדף גם בעיניו. זו הסיבה ש ברה"מ סיפקה נשק לארגון ההגנה באפריל 1947, ותמכה בכל כוחה בשליטה ישראלית על כל הנגב. כרגיל בכל סטיותיה לא זכתה ברה"מ בבת ברית אלא בגורם אנטי סובייטי נוסף.
תפקידה האזורי של ישראל
המפעל הציוני מהווה את האבן הראשה בסדר האימפריאליסטי באזור. כל המדינות המהוות חלק מהסדר הזה דבקות במדינת היהודים ואמונות על שלומה וביטחונה. יש להזכיר שאף מלחמת 1948, בניגוד לאגדות, לא נועדה להרוס את המדינה החדשה שבאה לממש את הצהרת בלפור. מטרתה הייתה להשתלט על השטח שהוקצה ל"מדינה הערבית בפלסטין" על פי החלטת האו"ם, כדי להבטיח שלא תוקם חלילה. כל המדינות השכנות השתתפו בחלוקת הטרף: ישראל בראש ואיתה עבר הירדן, מצרים, סוריה, ועיראק ההאשמית.
על תפקידה של ישראל באזור כתב גרשום שוקן כבר בשנותיה הראשונות: "לישראל נועד תפקיד של מעין כלב שמירה. אין לחשוש שהיא תפעיל מדיניות תוקפנית כלפי מדינות ערב, אם דבר זה יעמוד בניגוד ברור לרצונן של אמריקה ובריטניה. אך אם מעצמות המערב יעדיפו פעם... אפשר יהיה לסמוך על כך שישראל תהיה מסוגלת להעניש כראוי אחת או כמה מהמדינות השכנות שלה, שחוסר הנימוס שלהן כלפי המערב עבר את גבולות המותר". (הארץ 30.9.51).
במשך שישים השנים שחלפו מאז נכתבו דברים אלה לא השתנה באופן עקרוני תפקידה של ישראל ורק הורחב במידת מה. תפקיד זה נשאר יציב גם לאחר חזרתה של מצריים לחיק האימפריאליזם האמריקני בעקבות מלחמת אוקטובר 1973, ונותר כשהיה גם לאחר קריסת הסטליניזם (ראה להלן). תיאור מוסמך וברור של העקרונות השולטים באסטרטגיה זאת נתן האלוף (במילואים) שלמה גזית, לשעבר מפקד אגף המודיעין בצבא. על פי גזית:
"משימתה העיקרית של ישראל לא השתנתה כלל [מאז נפילת ברית המועצות] ונשארה בעלת חשיבות עליונה. המיקום הגיאוגרפי של ישראל בתוככי המזרח התיכון הערבי-מוסלמי קבע שגורלה של ישראל הוא להיות השומרת הנאמנה של היציבות של כל המדינות שמסביב לה. [תפקידה] להגן על המשטרים הקיימים: למנוע או לעצור את התהליכים של רדיקליזציה, ולבלום את התפשטותה של הקנאות הדתית הפונדמנטליסטית.
למטרה זו תמנע ישראל שינויים שיתרחשו מעבר לגבולותיה [אשר] ייתפסו כבלתי נסבלים, עד לנקודה שבה [עשויה ישראל] לחוש נאלצת להשתמש בכל כוחה הצבאי למטרת מניעה או עקירה של שינויים אלה" (ידיעות אחרונות 27.4.1992).
על מעמד בכורה זה של ישראל למול האימפריאליזם אף משטר מהמשטרים הערביים אינו מעז לערער. כולם מקבלים ללא ניד עפעף את המצב בו ישראל היא המעצמה האזורית המובילה – והערובה להמשך קיומם. ישראל , כמו מאפיונר מן הדור הקשיש הנשאר נאמן למשפחות הפשע שאיתן קשר את קשריו העקובים מדם ממשיכה במניעת שינויים במשטרים הערביים. כשם שהיא מנסה לחזק את מעמדו של מלך ירדן, וכשם שניסתה למנוע את סילוקו של מובראק, היא ממשיכה למנוע את נפילת המשטר הסורי. במדיניותה זו היא מצטרפת לאירן, רוסיה, סין, צפון קוריאה, חיזבאללה והחמאס וכן רוב המפלגות הקומוניסטיות בעולם, כולל בפלסטין. האם תמיכה זו ניתנת להגדרה כציניות או כציונות? ישפוט הקורא.